פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "דרוש לחשן" של חגי ליניק: הספר הכי טוב שאתם לא מכירים

      בספרו החדש, "דרוש לחשן", מוכיח חגי ליניק שהוא אחד הסודות השמורים הטובים ביותר שיש לספרות העברית להציע, אך עם פוטנציאל להשתפר עוד יותר

      "'דרוש לחשן' הוא רומאן מז'ורי הקובע לחגי ליניק מקום בשורה הראשונה של בני דורו בסיפורת הישראלית". שוב ושוב הנוסח השגור. כמה מנפחת ("מז'ורי", "שורה ראשונה") וכמה מצמצמת ומתנצלת ("של בני דורו בסיפורת הישראלית") היא ההכרזה היחצנית הכמעט אוטומטית הזו שמעטרת את גב "דרוש לחשן", ספרו החדש של ליניק. אך למעלה מכל אלו, כמה היא אינה תואמת למזג העדין והשקט המאפיין את הסופר המיוחד הזה, הרחוק מכל וכל מהעיסוק הכפייתי וההתבוססות העגומה במרחצאות של הספרות הפופולרית והממוסחרת.

      ליניק הוא סופר שקט, מאבני הבניין היותר יקרות שספרות נזקקת להן. הן בכתיבתו והן בהתנהלותו הוא כמו מקיים באדיקות את הצו של אמרסון: "נהיה אפוא בשקט, למען נשמע את לחישתם של האלים" – וב"דרוש לחשן", הרומן השלישי שלו (קדמו לו "מישהו נפל" מ-1996 ו"מספר מוות" מ-2000), אותו השקט מתעצם ופורץ למחוזות חדשים שכתיבתו של מחברו טרם ידעה. עתה, הנרטיב הקולח שליניק הצטיין בו בספריו הקודמים פינה את מקומו לתיאור החיים עצמם וללכידתם של רגעי היומיום הקטנים, הסטטיים כמעט והדחוסים באנושיות נוגה, שהתרחשו בישראל הקטנה שלפני מלחמת ששת הימים ובשדות הקטל של מלחמת העולם השנייה.

      מן הפנים אל החוץ, בלהט הגרב המתהפכת, הוא מספר את סיפור המסגרת דרך העלילה עצמה, שהיא השגרה והמציאות הקרתנית של עיירת הספר ושל דמויותיו המרכזיות, הזוג ליין: נחמיה, אב שהוא תמציתה של אמא רוסיה והצבא האדום הפראי בו שירת (איש קשה שקובע באומץ כי ה"מזל הוא תקווה של חלשים"), ומירה, גרמניה לא יהודייה, א?ם כל האמהות המשריצה בנים לאין סוף, סמל הפוריות והמזג הנשי גם יחד.

      אלא שהמסגרת הזו אינה בהכרח העיקר. העיקר, כאמור, הוא היומיום, ובו, אנחנו נחשפים, למשל, לניסיונותיו ומאבקו האינסופי של נחמיה, דמות פטריארכאלית טולסטויאנית מלוטשת (וגרוטסקית לא פעם) ופוליטיקאי מוניציפלי ממולח ושאפתני, לשקם את יכולת הדיבור שלו לאחר שכל שיניו נעקרו לבקשתו. ותוך כדי, אנחנו זוכים גם לפגוש במי הוורדים של הספ?ר-רכלן המקומי, במרדף חסר הסיכוי אחר אוטובוס סורר, במלאכת הבניין על שלל פרטיה הקטנים (צבע המלט, הטפסנות, הרגלי צריכת המים של יציקת הבטון הטרייה, מריחת מרגרינה כקרם ידיים), בהשתעשעויות עם כלבת המשפחה המשופשפת (מעין גרסה הופכית-פסיבית מוצלחת לכלב בלק של עגנון, כלבה בעלת חיוך תניני המצטיינת בכלביותה ולאו דווקא באנושיותה) ובעשן הסיגריות האינסופי הממסך את הספר כולו. ובתוך כל זה, ישנו הגוף המתבלה שתמיד נוכח – על כל פגמיו.

      חגי ליניק (יח"צ , רעות גלעד)
      השכול שם. כמעט שאין צורך לדבר עליו. ליניק (צילום: רעות גלעד)

      שכול וכישרון

      גם בספר זה, כביתר ספריו של ליניק, ממלאים השכול והבן שנפל תפקיד מרכזי. אלא שליניק, שהפך לסופר שכול מובהק למדי, נעשה כה מיומן במלאכתו עד כי השכול ב"דרוש לחשן" נע מהיות המקרה להיות ההיות עצמו. השכול שם. הוא עובדה, תלויה בחלל, מהדהדת, השכול בכל ואם אפשר גם נשתמש בו לטובתנו, נשחק עליו, ננצח באמצעותו בבחירות לראשות המועצה, נקבל הנחה.

      השכול שם. כמעט שאין צורך לדבר עליו, הוא שם עוד ממלחמת העולם השנייה, הוא שכול עתיק. דמויותיו של ליניק, כך נדמה, אינן יודעות מצב שאינו שכול, והצער הקיומי הדוחק והמתח בו הן מצויות מוביל לאחד התיאורים הספרותיים החזקים שנכתבו בעת האחרונה:

      "כשהיה הילד בן ארבע הרים אותו נחמיה על הידיים והעמיד אותו על שולחן האוכל. הוא שאל בגרמנית 'מי אתה?', רצה לבדוק אם היא מלמדת אותו בחשאי את השפה, אם שני אלה חופרים לעצמם מנהרה סודית. הילד שתק, לא הבין מה רוצים ממנו. ונחמיה חזר ושאל בשפה הזרה 'מי אתה?', והילד שתק ופניו הביעו חשש ומצוקה. ואז שאל נחמיה בעברית 'הבן של מי אתה?', וזוהר ענה מיד, ללא כל היסוס, 'של אמא'..."

      אין ספק, יש משהו מרענן בקריאה על מלחמת העולם השנייה שלא מן הזווית היהודית, משהו שמעניק לה מימד נוסף, מימד של ספרות פנטזיה רוויות מינים וסוגים ועמים. אצל ליניק אלו הם הרוסים, האבחזים, הקוזאקים והקווקזים האיומים וצמאי הדם של הצבא האדום, שאונסים את נשות האויב הגרמני ללא הרף ויורים באנשי צבאם כשאלו מבקשים להימלט מן החזית. המלחמה אצל ליניק היא מלחמת עולם של ממש – ולא רק הטראומה של היהודי – והגרוטסקה, כמו גם שטף החיים, מגיעה לדחיסות כה גדולה שהיא מזכירה לא פעם באיכויותיה את הרומן הגדול של ישראל ראבון, "הרחוב", המתרחש בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

      דויד גרוסמן (יח"צ)
      האם באמת עומד ליניק "בשורה הראשונה של בני דורו בסיפורת הישראלית"? דויד גרוסמן (צילום: יח"צ)

      אליה וקוץ בה

      יחד עם זאת, שתי בעיות עיקריות מלוות את "דרוש לחשן" - רומן שהוא אכן בגדר הישג מרשים על רקע הנוף הספרותי של ימינו. הראשונה היא מנהגו של ליניק לשבץ בטקסט – ממש כשם שהגיבור, נחמיה, משבץ בנאומיו משפטי מחץ שהטמין במגירה ברגע של השראה לצד מכתביו של יגאל אלון – משפטים, מטאפורות ותיאורים בעלי מרקם אוטומטי וספרותי, המזכירים לעתים לשון סינטטית של תרגום, כגון: "לכד בעזרת מזלג תפוח-אדמה, שלה אותו מתוך הסיר, והניח אחר כבוד על הצלחת". זהו פשוט משפט נכון מדי: ה"לכד", ה"שלה", ה"אחר כבוד" - הכל כבר בא מן המוכן.

      הבעיה האחרת, שהיא בבחינת אליה וקוץ בה, באה לכדי ביטוי בשלל הרצפים האינטואיטיביים המופעים ברומן. לעתים, כך נדמה, מאבד ליניק שליטה על הלשון, ניתק מן המשקל הפנימי של המשפט ומובל בידי הרצף למקומות בהם לא די בה בכנות לבדה כדי לחפות על התוצאה – "במרחק של רחובות אחדים ממנו, במרפאה החשוכה, נחה יציקת הפה שלו על מדף הנירוסטה. הקונסטרוקציה של חלל הפה שלו. שלד פנימי. צעקה חנוקה". ב"צעקה החנוקה", ואולי כבר ב"שלד הפנימי", איבד ליניק את השליטה.

      מצד שני, אותה התרה של הלשון, שאינה נוכחת באותה המידה בספריו הקודמים של ליניק, היא גם זו שמאפשרת רצפים חדים ומלאי רגישות כמו: "הוא היה שומע אותה מרדימה את הנסיך. גוון חדש צילצל בקולה, היא חרזה לו חרוזים מכלום. זיגזג, טיקטק, מיקמק, שמיקמק. נחמיה יצא מדעתו..."

      האם "דרוש לחשן" הוא אכן "רומן מז'ורי הקובע לחגי ליניק מקום בשורה הראשונה של בני דורו בסיפורת הישראלית"? בהחלט יתכן. כך או כך, נדמה כי עומד לפנינו סופר שיצא ל?דרך של ממש, סופר שהוא "מ?ספר ברזל", וכי עתה רק נותר להמתין שיחצה את השכול בו טיפל עד גמירא, ירחיב את היריעה, וינסה את כוחו המוכח.

      חגי ליניק, "דרוש לחשן", 268 עמ' // הספריה החדשה