בחירת שם אלבום היא עניין מסובך למדי, כזה שגם יכול לפרק להקות לגמרי. רוברט סמית' אמר פעם שבחר לקרוא לאלבום של הקיור מ-2004 "הקיור", כי לדבריו "מי שלא אוהב את האלבום הזה, לא אוהב את הקיור". לא ידוע על מה מרסדס בנד חשבו כשקראו לאלבומם השלישי "זהות", אבל אי אפשר להתחמק מהשאלות ששם שכזה מעורר; למעשה, גם באלבומם הקודם, שנקרא "תביאו בירות", הכוונה של גל תורן, גיא שמי ושות' היתה ברורה.
במובן הזה, "זהות" הוא למעשה נפנוף הפרידה של מרסדס בנד למי שציפה שיחזרו במשהו לצליל של אלבום הבכורה המצוין שלהם, Fאנק-רוק קופצני, משעשע וכוחני. מרסדס בנד היא אינה הלהקה הזו יותר ולפי הצלחתה בהופעותיה המפוצצות, הקהל שלה אינה מעוניין עוד בלהקה הזו. "זהות" הוא אלבום שממשיך בדיוק מהמקום שבו נפסק "תביאו בירות", שהיה אלבום סקס, סמים, אלכוהול ורוקנרול שניצל את הפוריטניות היחסית של הרוק הישראלי ביחס למין. "תביאו בירות" שם את כל הליבידו שיש בגיטרה חשמלית וגבר חרמן ישר בתוך הראש של המיינסטרים, מבלי להתנצל ומבלי להתקשר למחרת.
לעומת "תביאו בירות", "זהות" הוא אלבום אגרסיבי בהרבה, לפחות בחלקו הראשון. אחרי פתיחה צנועה בדמות "תמיד" (שנשמע כמו הגרסה החולנית משהו של "ברוש" של אריאל זילבר) מגיעים "פאטה מורגנה" האלים ואחריו "וודו" המייק פאטוני, שמעבירים למוד אינטנסיבי וחודרני. בשירים האלו גם חוזרת הלהקה להדגיש את הפן המיני שמוביל את הכתיבה של גל תורן, שכל שיר שלו שלא מתאר זיון ברמת הפלסטיקה של שירי גנגסטה ראפ מצריך בדיקת רופא. ממילא, קולו של תורן נוטה לגניחות ואנחות, כך שאפשר לומר שהאווירה הסקסואלית בשירי "זהות" היא סוג של בילט אין.
הצד השני של אותה "זהות" מתגבשת של מרסדס בנד היא החילוף המנצח בהרכב שלה, בדמות הגיטריסט גיא שמי. שמי, אקס אינפקציה ו-The Girls, הוא לא רק גיטריסט מחונן ששולט בכלי טוב יותר משגל תורן שולט על רוכסן המכנסיים של הדמויות בשיריו, אלא מבין הנגנים הבודדים בישראל שלנגינה שלהם יש זהות משל עצמה. שלומי ברכה של משינה הוא כזה מצד אחד, וגם עמית ארז ורם אוריון, אבל שמי הוא היחיד מביניהם שרוק האצטדיונים והמטאל הם חלק טבעי ברפרטואר שלו והביטוי שלו בשירים של מרסדס בנד הוא מכריע.
האג'נדה המגובשת והכישרון הטבעי של מרסדס בנד מובילים אותה בעיקר בחצי השני של האלבום, שעולה רמה החל מ"סופי", השיר הטוב באלבום ואולי הטוב בקריירה של מרסדס בנד. על רקע עיבוד והפקה מצוינים של יוסי פיין (שהפיק יחד עם הלהקה את כל האלבום) ודודוש קלמס (רק ב"סופי"), גל תורן כתב טקסט כאוטי על אישה אבודה שמוצאת את עצמה נזרקת מאכזבה אחת לאחרת ומפחדת "להיאסף כמו הזבל ברחובות".
לצד "סופי", "אגו אוכל ובושה מקיאה" ושיר הנושא של הלהקה מדגימים שהלהקה שואבת יותר מתו אחד של השראה מקינגז אוף ליאון, אבל בטעם טוב ובעיקר עם הרבה סטייל מקומי, תודות לשיתוף הפעולה בין הגיטרה של שמי לווקאליזם יוצא הדופן של תורן, שלא מפסיק לעשן, לשתות ולקחת טריפים עד השנייה האחרונה של האלבום. התחושה היא שהמסיבה של "זהות" נמשכת קצת יותר מדי זמן, אבל בסופו של דבר אף אחד לא מצטער שהוא נכנס בדלת שמרסדס בנד פתחה בתוך השאול.
מרסדס בנד, "זהות" (הוצאה עצמית)
עוד כתבות בנושא:
מרסדס בנד מדברים על הדיסק החדש
מרסדס בנד בהופעה עם "בחגים"
מרסדס בנד בתמונות