פסטיבל אינטימדאנס 2011: לא צריך לערב את הקהל בכוח

מנהלי פסטיבל המחול אינטימדאנס דחפו את היוצרים לתקשר עם הקהל. הרעיון עצמו מבורך, הביצוע עצמו הדגיש עד כמה סצנת המחול בארץ חסרה

שיר חכם
03/07/2011
קונספט הוא קביים למי שעוד לא למד ללכת. מתוך "פולחן האביב" של הלל קוגן(צילום: גדי דגון)

שני דברים מרכזיים עשה פסטיבל אינטימדאנס שהתקיים בסוף השבוע בתיאטרון תמונע בפעם ה-11. באחד, הפסטיבל הציג מחול שלא מגיע לכאן דרך הנחיה מבריקה שהיוצרים קיבלו מהמנהלים האמנותיים של הפסטיבל, נאוה צוקרמן ועירד מצליח, שביקשו מכל יוצר להעתיק יצירת מחול אחת שהשפיעה עליהם; שנית, הוא דחף את היוצרים שלו לתקשר את האמירה שלהם עם הקהל, דרך קונספט "הקיר הרביעי", שהוא השימוש בקהל ביצירה.

מכאן קרו שני דברים נפרדים אך משלימים: ראשית, מה שעלה על במת אינטימדאנס הוא אפליקציה של יצירות מונומנטליות שהוצגו לפני עשרות שנים באירופה, מה שהדגיש את הבידוד של עולם המחול, על אף שהיה נחמד לראות יצירות של אנה תרזה דה קירשמיקר על אדמה ישראלית; שנית, קונספט הקיר הרביעי שימש אצטלה ליוצרים להיות בלי אמירה.

הקיר הרביעי אינו קונספט אלא עובדה של הבמה. אין צורך ב"קיר רביעי", כי כל יצירה אמורה לכונן יחס עמו. קונספט הוא קביים למי שעוד לא למד ללכת - וההנחיה של האוצרים היתה אמורה לעשות את זה בדיוק - להשתרש היסטורית ויצירתית, לקום על הרגליים על רקע עבר מסוים. אמנם זה מזכיר תרגיל בית ספרי אבל אין כרגע בית ספר לכוריאוגרפיה בישראל. "הקיר הרביעי", כך התברר, שלעתים הוצג בברוטליות של ממש, לא היווה תחליף לכך.

עוד בוואלה!

הדרך לבנות שרירים אחרי אימון: מה צריך לדעת על צריכת חלבון?

בשיתוף יטבתה
העמימות של שנים עברו פינתה מקום למגבר של מסרים, לעתים מרובים מדי ליצירה אחת. מתוך "TOP GUN" של מיכל הרמן(צילום: גדי דגון)

מנהיגות חזקה הורגשה השנה באינטימדאנס - הצורך בתקשורת הודגש היטב והעמימות של שנים עברו פינתה מקום למגבר של מסרים, לעתים מרובים מדי ליצירה אחת. ביצירתו של הלל קוגן, 35 דקות של פרשנות ל"פולחן האביב", היו בערך עשרה אחוז של רגעים אפקטיביים. הרגע הטוב ביותר היה כש"פולחן האביב" הגיעה לתדרים האימתניים שלה וקוגן שר את "אין לי ארץ אחרת".

היצירות הטובות באינטימדאנס היו אלה שמראש כוננו יחס עם "קיר רביעי", ולכן הסירוס הקונספטואלי לא פעל עליהן. לדוגמה, יצירתן של שיר מדווצקי ודינה זיו הציגה שפה תנועתית מהאלימות שנראו כאן ועולם נשי שמפריש מתוכו גבר כדי לכונן את עצמו - שתי נשים מכוסות בשיער על הפנים שפועלות כמו מכונה של סכינים מול הגבר ומשק אוטרקי כשהן לבד. יצירה נוספת שהציגה בשלות יצירתית היא של אור מרין - על הבמה ניצב אוהל ענק שממנו נזרקו לחילופין שתי דמויות נשיות, שקפאו בקור במרחב הריק של הבמה.

הכניסו את התפירה הגסה שלנו, הקיר הרביעי, וזאת כשאנחנו לא מוכנים ולא מבינים למה עכשיו, למה כאן. "ציפיות גבוהות" של דפי אלטבב(צילום: גדי דגון)

למעשה, לכל יצירה בערב היה לב כל כך טהור שהיה אפשר להרגיש את הלמותיו כשהקונספט בא לקראתו - החבל שנכרך סביב צווארו של לאו לרוס וניתן לקהל להחזיק בו, יצירה אילוסטרטיבית ממילא שמדברת על מצב המהגרים בישראל; הפנייה של מיכל הרמן לציבור, הפנייה של שתי הרקדניות של דפי אלטבב לקהל, כולן הראו את התפירה הגסה שלנו, הקיר הרביעי, לתוך היצירות. וזאת כשאנחנו לא מוכנים ולא מבינים למה עכשיו, למה כאן, מי נגד מי ומדוע זקוקים לנו כל כך כשאנחנו לא על המשמר.

יש ציור של ליסה יוסקווגה שבו רואים ילדה קטנה שוכבת על הבטן ויונקת מסוכריה על מקל. הסצנריו תמים - יער, פירות מפוזרים סביבה, מבט לוליטי משועמם. לוקח כמה רגעים לגלות שאיבר המין של הילדה הזו פעור לעיני כל דרך אחורי גופה. יוסקווגה בועלת את הקטינה מאחור בציור ומנכיחה את עצמה בתוכו. המיצג הפרובוקטיבי הזה כל כך מרכזי בעולם הפסטורלי של הציור, שאין שום אופציה אחרת אלא להסתכל עליו. זו הזמנה אותנטית לקיר הרביעי, וזה מה שרוב יוצרי אינטימדאנס לא הבינו.

אין זמן יותר טוב יותר להתחלה חדשה מהקידוש מדושן העונג וטוב הלב של הכלום. "מוניר" של יובל גולדשטיין(צילום: גדי דגון)

גדולתו של אינטימדאנס היתה להציג בדרך הספקטקולרית ביותר את אי המסוגלות של יוצרי מחול להבין מה הם עושים ואיך עושים את זה טוב. הדחיפה הבולדוזרית, החיובית בעיקרון, של אוצרי הפסטיבל נגמרה בישורת עדינה ודקה מדי של משמעות, וזה המחיר שבלדחוף מהר קדימה. אולי צריך להשבית כמה פסטיבלי מחול ולהקים בית ספר לכוריאוגרפיה. אין זמן יותר טוב יותר להתחלה חדשה מהקידוש מדושן העונג וטוב הלב של הכלום.

  • פסטיבל אינטימדאנס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully