יום העצמאות של ארצות הברית: איך הקומיקס התמודד עם הטראומות?

איך ספיידרמן התמודד עם ה-11 בספטמבר? איך סופרמן גויס לפרופגנדה? לרגל ה-4 ביולי, דניס ויטצ'בסקי סוקר את יחס הקומיקס לטרגדיות בארה"ב

דניס ויטצ'בסקי

היטלר היה גם בקומיקס?

מאז הפכו ספרי הקומיקס לחלק בלתי נפרד מתרבות המיינסטרים בארצות הברית – דבר שקרה בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת – עמדו כותביהם בפני שאלה: הגיבורים אמנם לא מציאותיים, אך עד כמה העולמות בהם הם מתקיימים צריכים להיות דומים לזה שלנו? האם בעולם בו מלחמת העולם השנייה תופסת את כל הכותרות, גם הקומיקס צריך לדבר על היטלר, או שמא הקורא יעדיף לברוח למטרופוליס בה מעולם לא שמעו על הנאצים?

לשאלה הזו אין תשובה פשוטה, וגם כיום חלק מחוברות הקומיקס מתייחסות לאירועים עדכניים כמו המלחמה בעירק, ואילו חלק אחר מתעלם מהם לחלוטין. לכבוד 4 ביולי – יום העצמאות האמריקאי, אספנו עבורכם כמה מהייצוגים של הטראומות הגדולות בהיסטוריה של המדינה הזו, כפי שנראו דרך הפריזמה של עולמות הקומיקס הקסומים.

עוד בוואלה!

הכוכבת מספרד: פאייה משפחתית

אבי ביטון
לכתבה המלאה

דרדוויל נלחם בנאצים?

ביולי 1941, כמה חודשים לפני שהמתקפה של יפן על פרל הארבור תפנה את עיניהם של יוצרי הקומיקס אל האוקיאנוס השקט, היטלר עדיין היה אחד מנבלי העל הפופולריים ביותר. כך, הגיליון הראשון של חוברת חדשה בשם Daredevil (לא אותו האחד של מארוול, אלא דרדוויל אחר) עסק במלחמתו של גיבור העל בהיטלר "וצבא הג'ונגל שלו".

זו דוגמה קלאסית לקומיקס אמריקאי מתקופת מלחה"ע 2 - כלי פרופגנדה, בדרך כלל לא ביקורתי בעליל, שבא רק להראות כי כוחות הטוב מנצחים את הכוחות החושך, אפילו אם זה אומר שהיטלר – שבאותה התקופה עוד המשיך לנצח בשתי החזיתות, חוטף מכות מאיש במסיכה בספר הקומיקס החודשי.

מי הרג את גוון סטייסי?

לכל אורך המלחמה, וגם אחריה, עולם הקומיקס האמריקאי עדיין המשיך להצדיק את המושג Funny Papers (ניירות מצחיקים) שמקורו בסדרות הקומיקס שהודפסו – ועדיין מודפסות היום – בעיתונים יומיים. מלחמת קוריאה, תקופת המקארתיזם ואפילו מלחמת ויאטנם לא חלחלו למיינסטרים של הקומיקס. בו בזמן, זו הייתה התקופה בה נולדו כמה מגיבורי הקומיקס המוכרים ביותר כיום – ספיידרמן, אקס-מן, הענק הירוק ורבים אחרים.

ההתרחקות הזו, של עולמות הקומיקס מהעולם האמיתי, התחילה להסתיים בתחילת שנות השבעים, עם מה שנקרא בדיעבד "תור הארד". לאורך 15 שנה, החלו החוברות לטפל בנושאים רציניים יותר, כמו סמים (הארי אוסבורן), אלכוהוליזם (איירון מן) גזענות (אקס-מן). ואז הגובלין הירוק הרג את חברתו של ספיידרמן, גוון סטייסי (1973) - דבר שטרם נראה כמותו בעולם הקומיקס המיינסטרימי. וכך, עולם הקומיקס, באמצעות טראומה משלו, התחיל לחזור ולטפל בטראומות של העולם.

האביר האפל והמשבר הגרעיני

נדלג עוד 15 שנה קדימה. הקומיקס כבר מטפל בנושאים חברתיים, מזכיר מדי פעם את הפחד ממה שנמצא מאחורי מסך הברזל, ובעיקר מנסה להיות פחות מטופש (ג'ימי אולסן מפסיק כמעט-להתחתן עם גורילות, למשל). ואז, ב-1986 ו-1987, מגיעות שתי מיני-סדרות שמשנות את הכל.

הראשונה היא Dark Knight Returns – מיני-סדרה של ארבעה גיליונות, שנכתבה על ידי פרנק מילר. השנייה היא Watchmen של אלן מור. אלה דוחות את הילדותיות של פעם, ומדברות בגלוי על נושאים כמו התפקיד הפוליטי של גיבורי העל, פחד ממלחמת העולם השלישית ומהגרעין. מטרתן רחוקה אלפי שנות אור מזו של ה-Funny Papers - הן לא מצחיקות בעליל, כי אם מעוררות מחשבה ומראות שלעיתים גם סופר-גיבורים הנם חסרי אונים. כאן שווה לציין גם את סנדמן של ניל גיימן, לא מסיבה מיוחדת כלשהי אלא פשוט כי זו סדרת קומיקס מעולה ובוגרת שהחלה בסוף שנות ה-80.

להתבגר ולהתברגן

שנות התשעים מביאים את הנושאים של ווצ'מן ו-Dark Knight Returns גם לחוברות הקומיקס החודשיות, שבאופן מסורתי מכוונות לקהל הרבה יותר רחב. עם זאת, קשה להאמין שלפני ההתבגרות הזו של עולם הקומיקס כולו היינו יכולים לקבל עלילות כמו זו של האי גנושה – אי אפריקאי משגשג שמצליח בזכות אפרטהייד ושעבוד של מוטנטים.

כמו כן, סוף שנות ה-80 ושנות ה-90 היא התקופה בה עולם הקומיקס הופך הרבה פחות רגיש לאלימות. Coast City – עירו של ה-Green Lantern, מושמדת ב-1993 על כל שבעה מיליוני תושביה. גם גנושה, שהופך עם הזמן למקלט עבור מוטנטים בעולם של אקס-מן, מושמד כולו, ויותר מ-16 מיליון מוטנטים נהרגים. זה קורה, אגב, באוגוסט 2001.

ואז נפלו התאומים

חודשיים לאחר מכן, ב-11 בספטמבר, חווה ארצות הברית טראומה שכמותה לא חוותה מאז פרל הארבור, בנפילת מגדלי התאומים. מבין סדרות הקומיקס המרכזיות, רק אחת מתייחסת לכך בצורה ישירה – ספיידרמן. איש העכביש הוא הרי תושב ניו יורק. התוצאה היא גיליון עם עטיפה שכולה שחורה, שנכתב על ידי ג'. מייקל סטרזינסקי - וזה גיליון מוזר בכל קנה מידה אפשרי.

מה שמוזר בו הוא לא הפתוס (האשה ששואלת את ספיידרמן למה הוא לא מנע את הפיגוע, ההתמקדות בכבאים וצוותי ההצלה), אלא שבפעם ראשונה ארה"ב חווה טראומה מונומנטלית שמתגמדת אל מול מה שקורה בקומיקס, ולא להפך. רק חודשיים לפני כן 16 מיליוני מוטנטים נהרגו באקס-מן, ומצפים מאיתנו להאמין שהאירוע ההוא היה שגרתי בזמן שהפיגוע בניו יורק גורם אפילו לנבלי העל לבכות.

המציאות עולה על כל איור

ב-70 שנים של קומיקס אמריקאי מיינסטרימי, הוא הצליח להתבגר כמו בן אדם, אל מול אירועי התקופה. בצעירותו היה מלא בפטריוטיות והערצה כלפי התרבות שהולידה אותו, אחר כך התעלם מעט מהמציאות הלא נוחה, ולבסוף אולץ להתמודד איתה עד אשר הפך קהה חושים ברמה בה האירועים הטראומטיים שעולים במוחותיהם של כותבי הקומיקס נדרשים להיות קיצוניים יותר ויותר בכל פעם.

ואם ב-2001 הם עוד הצליחו איכשהו לעמת את ספיידרמן עם אירועי ה-11 בספטמבר, בעוד כמה עשורים זה פשוט יהיה בלתי אפשרי. כל אירוע, לא משנה עד כמה הוא טראומטי, יתגמד אל מול מה שקורה כל הזמן בחוברת הקומיקס החודשית שלכם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully