פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חמש שנים למלחמת לבנון השנייה - לאן נעלמו הסטיקרים?

      בחמש השנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השנייה נעלמו כמעט הסטיקרים מהנוף - האם הפכנו אדישים או שפשוט חבל לנו על האוטו? שאנן סטריט, אורי אורבך ועוז אלמוג מסבירים

      סטיקרים (מערכת וואלה! NEWS)
      ב-5 השנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השנייה, התמעטו הסטיקרים וכמעט נעלמו מנוף פגושי המכוניות. (אילוסטרציה)

      הימים הם ימי מלחמת לבנון השנייה, ולאחר שבוע של הפצצות בלתי פוסקות של חיל האוויר, מחליט בנק לאומי לפתוח בקמפיין פטריוטי "שמייצג את הקונצנזוס הלאומי". הסיסמה שהובילה אותו, "אנחנו ננצח!", נגזרה מתוך נאום ראש הממשלה באותם ימים אהוד אולמרט והודפסה על גבי כמיליון סטיקרים שצורפו לעיתוני סוף השבוע של "ידיעות אחרונות".

      סיקור מיוחד - 5 שנים למלחמת לבנון השנייה:

      קרן אור באפלה: ההרוגה הראשונה במלחמת לבנון ה-2
      מפקדי המלחמה - איפה הם היום?


      לאחר שהסטיקר מצא את דרכו אל שמשות ופגושי מכוניות רבות, החליטה חבורת סטודנטים להוציא סטיקר תגובה משלהם, "נסתפק בתיקו!", שמצא גם הוא את דרכו לתודעה הציבורית - למרות שהופץ באלפי עותקים בודדים בלבד.

      קשה לחשוב על דוגמאות נוספות, ב-5 השנים שחלפו מאז המלחמה ההיא, לסטיקרים שמביטים לעברנו מכמעט כל מכונית ברמזור. יתרה מכך, קשה מאוד בכלל למצוא מכונית שעדיין מתהדרת בסטיקר כלשהו, ובעיקר בסטיקר פוליטי. הישראלים ברובם המכריע לא מדביקים אפילו את הסטיקר "גלעד עדיין חי", למרות שהקמפיין לשחרורו נטוע עמוק בתודעה הציבורית.

      מכונית עם סטיקרים (נמרוד סונדרס)
      היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. מכונית עמוסת סטיקרים (צילום: נמרוד סונדרס)

      בשנות ה-90 היה המצב שונה לחלוטין, וכמעט כל מכונית בישראל תיפקדה כמעין לוח מודעות נייד. את הייצוג המובהק ביותר למגיפת הסטיקרים, שנחשבת ייחודית לישראל, העניק הסופר דויד גרוסמן שכתב לפני כ-7 שנים עבור ה"דג נחש" את "שירת הסטיקר", בה התיך סטיקרים מימין ומשמאל לכדי שיר שזכה להצלחה עצומה. "חשבתי שאם ארכז את כולם ביחד זה יבטא את הרעש, הגסות והרוע שיש בחיינו", אמר אז גרוסמן. "הפזמון הוא 'כמה רוע אפשר לבלוע', ועל זה השיר. ניסיתי להעביר את כמות האלימות והשנאה שקיימת כאן".

      בדומה לגרוסמן, גם שאנן סטריט, סולן "הדג נחש", רואה בתרבות הסטיקרים את תחילת רידוד ושיטוח הדיון הציבורי בישראל. "אם פעם היו מדברים יותר לעומק, אז אחרי זה הגיע הסטיקר - שמעביר תפיסת עולם שלמה במשפט קופירייטרי אחד, וזה כמובן פרדוקס".

      האם "שירת הסטיקר" היתה יכולה להיכתב ולתפוס כל כך חזק גם היום?

      "לא. השיר אמנם מאוד מצליח, והקהל עדיין מת עליו בהופעות ושר חצי ממנו בעצמו, אבל היום כדי לחשוב במשפט של שורה אחת לא צריך אוטו ומדבקה. מספיק להיכנס לפייסבוק, או לכתוב טוקבק, שם אתה גם יכול להיות יותר קיצוני, וגם לנסח זאת בעצמך".

      והרבה פחות קורץ לכתוב את "שירת הסטטוס" או את "שירת הטוקבק", לא?

      "קראתי שגרוסמן אמר בעבר ש'שירת הסטיקר' היא סוג של קפסולה ישראלית, ובעיני הטוקבק הוא זה שמעיד כיום על השיח שמתקיים בחברה. טוקבק מעודן הוא כזה שמציע לך להגר וטוקבק פחות מעודן גם אומר מה יעשה לך אם לא תהגר".

      אורי אורבך (נמרוד סונדרס)
      "לאף אחד כבר אין כוח לצאת בהצהרות פומביות, כי זה מאוד מעייף. בעיקר כשיש טוקבקים ופייסבוק". אורי אורבך (צילום: נמרוד סונדרס)

      אם מחפשים סיבות נוספות לאבדן הרלבנטיות של הסטיקרים, יו"ר סיעת הבית היהודי ח"כ אורי אורבך מוסיף ואומר ש"במשך השנים הפך הסטיקר דומה לעישון באוטובוס – דבר לא אסתטי שכבר לא עושים". אורבך שאחראי לסטיקרים המיתולוגיים "העם עם הגולן" ו"חברון מאז ולתמיד", קובע גם "סטיקרים זה הכי ניינטיז והם מיצו את עצמם. בעיקר בגלל שהפוליטיקה נחלשה והלהט הפוליטי, שהוא המקדם הגבוה יותר לפעילות 'סטיקרית', דעך. לאף אחד כבר אין כוח לצאת בהצהרות פומביות, כי זה מאוד מעייף. בעיקר כשיש טוקבקים ופייסבוק".

      חיזוק (משמאל) לעמדתו מקבל ח"כ אורבך מיריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו, ששם תנועתו עצמה הפך לסטיקר מוצלח שעוצב בידי האמן דוד טרטקובר. "אם בעבר להדביק סטיקר היה סוג של כתיבת סטטוס בפייסבוק, או מעין 'לייק' ציבורי, אז היום זלגו חלקים גדולים של הזירה הציבורית מהרחוב למחשב והסטיקר הלך לאיבוד", אומר אופנהיימר ומצביע על סיבה נוספת ומהותית יותר להיעלמות הסטיקר מלבד הפלטפורמות הדיגיטליות להבעת דעה. "החברה הישראלית מתמרכזת ומשתדלת שלא להביע עמדה ברורה. זה לא שהציבור אדיש, כי הוא מאוד עירני, אלא שהוא חסר אומץ להביע דעה. זה הטרנד עכשיו".

      מלחמת לבנון השנייה (GettyImages)
      פרופ' עוז אלמוג - "היום מעורבות פוליטית נתפסת כמעשה מאוס ופתטי". מלחמת לבנון השנייה (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

      פרופסור עוז אלמוג, חוקר של החברה הישראלית מאוניברסיטת חיפה, מסכים. "זו מגמה נמשכת של אסקפיזם פוליטי שהוביל לטשטוש המחלוקות. המתח בין ימין לשמאל הוליד בעבר מחאה, והסטיקר היה השובל שלה, ואילו היום מעורבות פוליטית נתפסת כמעשה מאוס ופתטי". גם לטלוויזיה הרב ערוצית יש לדעת פרופסור אלמוג אחריות להיעלמות הסטיקר מהמרחב הציבורי. "הסטיקר הישראלי אופיין בהרבה הומור ותפקד כמעין בדיחות מתניידות או גראפיטי נייד", הוא אומר. אבל מאז שהטלוויזיה מוצפת בהמון תכניות בידור שמטפלות גם בנושאים פוליטיים אז יש פורקן קולקטיבי נון סטופ של דחקות על המסך, כך שפחות צריך את הסטיקר".

      "שמאלנים לא מדביקים סטיקרים כי זה מסוכן לאוטו", אומר בחיוך ח"כ אורבך ומקבל את הסכמתו של פרופסור אלמוג. "היום יותר מבעבר אתה מסכן את חייך אם אתה מקלל נהג אחר בכביש, אז אנשים לא רוצים להסתכן ולהדביק סטיקר על המכונית. כמו שאתה לא בא לטדי ומנפנף בדגל של הפועל". ויש גם סיבה נוספת, מכיוון בלתי צפוי אבל כזה שקשה להתעלם ממנו. "סטיקר היה פעם אמצעי טוב להסתיר סדקים וחלודה במכונית", אומר פרופסור אלמוג. "אבל היום כמעט כולם נוסעים במכוניות חדשות או ברכבי ליסינג - ועליהם כבר לא מדביקים סטיקרים".

      חמש שנים למלחמת לבנון השנייה: פרויקט מיוחד

      לאילו סטיקרים אתם מתגעגעים? ספרו לנו בפייסבוק