אם צריך לנחש את הסיבה ש"בלי פרחים ובלי כתרים", ספרה של ניצולת השואה אודט אלינה, יצא מהתודעה זמן קצר לאחר פרסומו ב-1947, אפשר לשים את האצבע על הפשטות שלו. התפישה בעניין השואה תמיד היתה שנושא כל כך מורכב חייב לקבל טיפול מורכב, ולכן, למרות השבחים שהורעפו עליו עם יציאתו, הממואר של אלינה נעלם מהמפה זמן קצר לאחר מכן. בעברית מעולם לא היה לו אזכור, עד שהופץ לאחרונה על ידי הוצאת "סמטאות" בתרגומה המצוין של חגית בת עדה.
תלאותיה של אודט אלינה, לוחמת רזיסטאנס צרפתייה-יהודיה, לא שונות מאלה של מרבית ניצולי אושוויץ עליהם שמענו לאורך השנים. לאחר שנכלאה והועברה למחנה ב-1944, ניהלה אלינה מאבק יומיומי נגד המוות. שחרורה נתן לה סיבה לעשות את מה שעשו ניצולים רבים אחרים להנציח את המאבק הזה בכתיבה. אלא שאלינה לא היתה סופרת, היא בכלל ציירת, כך שכשרונה, ואולי גם רצונה לחבר רומנים ארוכים, היה מוגבל. לכן היא עשתה את מה שידעה לעשות ולא מעבר לכך להביע את עצמה בכתיבה נטולת חשיבות עצמית ובאיורים מינימליסטיים וליצור תוצאה מהפנטת, שאפשר רק להתחרט על כך שלא הוערכה מספיק לאורך השנים.
הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית
אלינה הבינה שמעשים כל כך נפשעים לא ממש צריכים פרשנות. מהסיבה הזו היא מיעטה במלים, בחרה אותן בקפידה ובררה מוץ מתבן. הציורים שלה בסיסיים וחיוורים והמסמך כולו נטול שומן, כמו גופן של חברותיה הגוועות בבלוקים של מחנה ההשמדה. גם שמו של הספר מעיד על כך שהכל נעשה במכוון. "בלי פרחים ובלי כתרים" מבקש לבודד את המוות ולהפוך אותו לחוויה בפני עצמה, ללא הספדים וקינות. אלינה רק רצתה לספר את שעבר עליה, היא לא ביקשה רחמים מאף אחד. בפתיחת הספר היא כתבה משפט אקזיסטנציאליסטי, שנראה כמו לקוח ממשנתו של ויקטור פרנקל ב"האדם מחפש משמעות": "ממרחק הזמן אני מיטיבה להבין שהצורך הנואש לשרוד, היה בו כדי להוליד רשעות ולהפוך בני אנוש לחיות טרף. הסיפור שלפנינו אינו מאשים את הנשים הללו, אלא את מי שהביאו אותן לידי כך".
את ההקדמה הזו חשוב במיוחד לקרוא כדי להבין את מהותו של "בלי פרחים ובלי כתרים". הספר לא מתחשבן או מנסה לכפות אמפתיה; הוא פשוט מצייר, תרתי משמע, תמונה קודרת, קשה ומעורטלת. תמונה של נשים שסובלות ויודעות שכל רגע יכול להיות האחרון בחייהן. דווקא הפשטות הזו של אלינה מעצימה אותו כל כך. היא לא מייגעת אותנו במחשבות ובהגיגים מסורבלים, אך משפטיה עדיין יוצאים דוקרניים ומעיקים, שבבים שניתזים ומעבירים היטב חוויה נוראית.
בעמודים 45-46 היא מעבירה בזו אחר זו שלל אפיזודות רצופות, לכאורה בלי קשר לוגי, אם כי לא קשה למצוא את המכנה המשותף: "הונגריה אחת שראיתי בפעם הראשונה, נתנה לי סבון נהדר במתנה. שמרתי אותו בקפידה תחת השמלה שלי, בתיק קטן שתפרתי לצורך זה. הבוקר החלטתי לפנק את עצמי ולהשתמש בו. הנחתי את הסבון לפני ופשטתי את הכותונת. אך הוסרה הכותונת וכבר נעלם הסבון. איך הצלחנו, בזרועותינו הכחושות, לשאת את הגיגיות הכבדות האלה עם המרק הרותח? למה העצירה הפולניה הזאת הפילה לבוץ ברוב רשעות את מנות הלחם היקרות שהחזקתי תחת זרועי? רציתי 'לקנות' לי תפוח עץ. אך התפוח הירוק הקטן ביותר עלה שתי מנות לחם".
זה לא מוכר. אז מה?
השילוב מעורר התוגה בין הציורים לטקסט הוא היתרון הגדול של "בלי פרחים ובלי כתרים" על פני ספרי שואה רבים אחרים. כל תובנה של אלינה מחלחלת היטב, מרגע בואה לאושוויץ ועד לשחרורה, שגם לגביו יש לה מסקנה מחכימה (עמוד 103): "אחרי עשרה חודשים במחנה עדיין חשתי אותה השתוממות לנוכח מעשי הנבלה, הנוכלות, החמסנות של בני האדם... חשבתי שהשנאה בין העצורים, זו שנולדה בשל המאבק לחיים, חדלה אחרי השחרור. כמה תמימה הייתי ברוב טיפשותי! וכי כיצד יכולתי להעלות בדמיון שאנשים יהססו לגרום סבל לזולת, אם הדבר משתלם להם?"
ומילה לסיום באשר לפלטפורמה: שנה לאחר הקמתה, הוצאת "סמטאות" ממשיכה להראות מדוע צריך לספור אותה כשחקן חשוב בשוק, ולו בשל העובדה שהיא לא נגררת לפופוליזם. "בלי פרחים ובלי כתרים" הוא לא יצירה בעלת הייפ של סופר ידוע ומוכר, "רק" יומן דל של לוחמת מחתרת, שהנציחה בדרך ייחודית ונוקבת את חוויות האימה באושוויץ. זה לא מו?כ?ר? אז מה, זה טוב ואיכותי ולכן ראוי לפרסום. כמו הספרים הקודמים בסדרת "נודדים", גם כאן ההוצאה הקטנה הרימה את הכפפה והגישה לנו אוצר. כל שנותר הוא להגיד תודה ולקחת.
"בלי פרחים ובלי כתרים", אודט אלינה//תרגום: חגית בר עדה, הוצאת סמטאות, 146 עמ'