עבור מי שהשכול לא הכה בו באופן אישי, קל לשכוח שרק לפני חמש שנים היה רלבנטי במיוחד עד כמה עצוב למות באמצע התמוז. מלחמת לבנון השנייה, שהחלה ב-12 ביולי 2006, הפתיעה, הבהילה, והעירה חרדות ישנות בעורף המופגז. אבל זו לא היתה מלחמת המפרץ, על האספקטים השלומיאליים והקומיים שלה; זו היתה מלחמה אמיתית ומדממת עם חיילים שמוקפצים לחזית להגן על עורף שאחרי שנים של שקט יחסי, מצא עצמו בלב ההפגזות. את האש הישירה מלבנון חטפו יישובי הצפון, ישובי הדרום המשיכו לספוג את שגרת הקסאמים שלהם. ובתל אביב ישבו בבתי קפה בנחת וכירסמו ביסקוטי לצד האספרסו או שכך לפחות הצטיירו פני הדברים.
למעשה, תל אביב של מלחמת לבנון השנייה לא נתפסה כעיר בכלל; היא היתה 'רקובה', 'סרטן', 'גיס חמישי' ועוד שמות גנאי צבעוניים שנהנו להדביק לה תוך כדי שירת "הנה מוטלות גופותינו". במקרה הספציפי של מלחמת לבנון השנייה, תל אביב גם לא היתה מטונימית למרכז כולו היא לא ייצגה את גוש דן למשל; תושבי גבעתיים, רמת גן או פתח תקווה לא נתפסו כשאננים ומנותקים כמו אזרחי העולם משנקין ואלנבי.
הקולות הזועמים שעלו דרך רשת האינטרנט, במהדורות החדשות וברחוב, דיברו על תל אביב באופן ספציפי מאוד, וכסמל העומד לחלוטין בפני עצמו. תל אביביות כהלך רוח, מתנשא, מנוכר וסוציומטי, מגדל שן שמזמזמים בו בשלווה ובלי בושה בכלל "אני ואני ואני ואני" בעוד שבמרחק שעה נסיעה ישבו במקלטים.
חמש שנים למלחמת לבנון השנייה: סיקור מיוחד
הסימון של תל אביב דווקא ביולי 2006 כשורש כל הרע הוא די מוזר, בהתחשב בנסיבות. הרי כשנסראללה הבטיח את ה"אחרי, אחרי חיפה" שלו, איש לא היה מוכן לחתום שזה אכן יסתיים בנתניה ולא יגיע לדיזנגוף. אלא שעד מלחמת לבנון השנייה, ישראל לא חוותה מלחמה שכלי התקשורת היו כל כך מרכזיים בה; בין אם זה קרה בגלל האינטרנט והחשיפה לרשתות הזרות, או גם כחלק מתהליך האון-ליין שבו כל אדם פרטי עם מקלדת הופך גם לתחנת מימסר קולנית משל עצמו. ומהר מאוד, מייד כשהתבהרה התמונה וטווח הירי של טילי החמאס, החלו נשמעים בקול רם גם קולות הטוקבקיסטים שניסחו בלי כחל וסרק את עמדתם.
טוקבק אחד מבין רבים שדומים לו שפורסם בתגובה לכתבה "מלחמת הטוקבק הראשונה" טען כלפי הכותב "אתה קשקשן מובטל - אני כמעט בטוח שאתה גר במרכז הארץ ובא ליראות את אנשי הצפון ("הקופים") במקרה הטוב בסופי שבוע. חבל מאוד שהטלים לא נופלים על גוש דן. אלי זה היה מלמד אתכם קצת דרך ארץ". (כך במקור, ל.ו) טוקבק אחר שהגיב לכתבה אחרת גרס "שמישהו פה ייתן את הדין שההומואים ולסביות והסלבס וכל המקורבים להם בתל אביב לא נלחמים כלל". אגב, לא רק פורטלים שגם בימים כתיקונם מושכים אש התפקעו מטוקבקים זועמים, גם פורומים ובלוגים פרטיים בערו בשנאה לתושבי אלטנוילנד "ואתם שם בתל אביב יושבים בבתי קפה ומתלוננים ממש מסכנים.. שנייה אני מזילה דמעה."
הוריקן הטוקבקיסטים ליבה את עצמו, ואבירי המקלדת מוגנים בשיריון האנונימיות שצפו את האתרים השונים בכעס, ובמחאה. המחאה העיקרית לא היתה בהכרח פוליטית, וחלקים גדולים ממנה הופנו אל האזרחים דוקא ולתחושה שלא כולם נושאים בנטל המלחמה או האסון הלאומי באופן שווה. כך התחילה הרשת למלל את מה שהיה לפני 2006 תחושות פזורות ולא בעלות צורה אחידה ושנאת "מדינת תל אביב" הבועתית, השמאלנית, הסמולנית, הארטיסטית, המשתמטת ומה לא, יצאה לדרך בלי להתבלבל. פוליטיקה, כהרגלה, התערבבה ברגש ומה שעלה מהרשת היתה מלחמת אזרחים לכל דבר טוקבקים זועמים, שמייחלים להפגזת תל אביב, שמשווים את התל אביבים לחמאס, ומאשימים את העיר העברית הראשונה במלחמה כולה.
אבל האינטרנט, כמו בכל תופעה - מנינט טייב ועד קוטג', לא יכול היה לעשות זאת לבד: התקשורת, בחושי הציד שלה, זיהתה שיש כאן עניין, ומיהרה להגיב על הדרמה במהדורות החדשות נערכו כתבות בהן נראו תושבי צפון מקוננים על ביתם ההרוס מחד ותל אביבים יושבים בבתי קפה ופוקדים קניונים מאידך. גם תוכניות הבידור למדו לאמץ אייקונים שיגחיכו את הטון התל אביבי, כי זה עבד מצוין ברייטינג. למי אכפת אם זו לא המציאות המאוזנת, העיקר שזה מצטלם יפה ומקפיץ את הרייטינג. קל להצמיח דמויות כמו "הישראלי היפה" של "ארץ נהדרת" מתוך השנאה הזו, וזו הסיבה שהיא היתה כל כך אהובה - זיהינו אותה מהימים ההם.
הרגע המכונן של הסיפור, המפגש האולטימטיבי בין תקשורת, פוליטיקה, צבא, משתמטים, טוקבקיסטים ותל אביבים היה באמירה אחת קצרה וחדה של האלוף אלעזר שטרן, ראש אגף כוח אדם במלחמת לבנון השנייה, שרמז/אמר כי הוא כמעט ולא מבקר בבתי משפחות שכולות מתל אביב, כיוון שלמעשה, אין כמעט כאלו - והמשמעות היתה ברורה.
חותמת ההכשר שנתן שטרן, הוציאה את השנאה לתל אביב מארון האנונימיות ברשת (זו שלפני עידן התמונה והתיוג בפייסבוק) והפכה אותה לנוחה יותר ולא מתנצלת ודוגמאות לזה לא חסרות: "יושבים כמה שרים צפונבונים בבתי קפה בתל אביב בימי שישי וקובעים לנו את סדר היום" אומר שר הדתות, יעקב מרגי מש"ס, בראיון לרדיו קול חי ב-2010; לפני שנה התפרצו לבתי קפה בתל אביב צעירים פעילי ימין וצעקו "תל אביבים מסריחים" וזכו לתשואות הרשת, ומה שיכול להיות משעשע או ממש לא הביטוי "תל אביבים פלצניים" לא מופיע כמעט במנוע החיפוש של גוגל לפני 2006; אבל מאז ועד היום מופיע יותר מ-5,000 פעמים.
אין לך תופעה תרבותית שאין מי שמרוויח ממנה, וגם שנאת תל אביב נכנסת בנוחות למשבצת הזו; קל יותר להכפיש עיר שלמה ולהפוך אותה לסמל של כל מה שדקדנטי, מתנשא, רקוב ולא ישראל-הישנה-והטובה מאשר להודות למשל שמלחמה צריכה להיות מוצא אחרון, או שדרגים בכירים בצבא ובמימשל צריכים לתת דין וחשבון על השגיאות החמורות שביצעו במהלכה. ישראל לא יצאה ל(עוד) מלחמה מיותרת בגלל תל אביב, לא בגלל בתי הקפה שלה, ולא בגלל תושביה. את זה יודעים שרי הממשלה כמו גם בכירי הצבא, אלו ששיחררו מועמדים לגיוס מהצבא ואז כינו אותם "משתמטים".
אחד התרגילים הכי עתיקים בספר הוא שאם אין לך דרך לכבות שריפה גדולה, עליך להבעיר שריפה אחרת ולהסב את תשומת הלב אליה בלי ששמתם לב, הבעירו לכם את תל אביב ונתנו לכם לכבות כיבוי צופים.