קצת סמלי שהמשפט שהכי מייצג את מובי של 13 השנים האחרונות לקוח מהשיר שהרים את הקהל הכי גבוה בהופעתו אמש (שלישי) בתל אביב, במסגרת פסטיבל פיק.ניק 2011. "דיבור שטוח שירת אותנו כל כך טוב" (מתוך "Lift Me Up") זו בדיוק ההגדרה למה שמובי עושה מאז הפך מדי ג'יי ומפיק פורץ דרך מניו יורק, לאמא והאבא של ישיבות הקריאייטיב במשרדי הפרסום, ולדרך שבה מלצריות שחסכו טיפים להודו העבירו את הזמן בין משמרת למשמרת.
נראה שכל תו שמובי הוציא מאז "Play" - האלבום שדרס את דרכו למיינסטרים - נועד כדי להביא אותו לנקודה הזו, שבה הוא עומד מול קהל משולהב ומאמין, אומר טקסט די פשוט ומרים אותו עם זמרת עצומת גרון ובסים שהרעידו גם את אזור ה-VIP המנומנם.
ואכן, אין שום טעויות מהותיות בהופעה של מובי; הוא לא מבצע שירים חדשים כמעט, לא משני אלבומי האולפן האחרונים והנוראיים שלו וגם די מעט מ-"Last Night", האלבום המעולה שבו חזר לשורשיו בימים ההם בניו יורק, לפני הפרסומות ומוזיקת המעליות. המופע הורכב מכל הלהיטים ואלו שאינם כאלו עברו מעין אדפטציה חכמה של מהנדס מוזיקלי מדופלם כדי שיישמעו להיטים.
וכך, אחרי אכילת הראשים של קרודר ודורפמייסטר, בעיקר באשמת ה-MC המביך שלהם (שגם טען כמה פעמים שהתאריך הוא יום שני בערב, כאילו לא מספיק מבאס שמדובר באמצע שבוע עבודה), מובי פשוט בא טוב נחמד, סימפתי והכי חשוב אוהב מוזיקה ואוהב במה. כשהתחיל "Go", הסינגל החשוב הראשון שלו, עם הביט ואחריו ליין הפסנתר שתמיד עושה מהלב חמאה, לא מעט אנשים שכחו שעומדת מולם מכונת תמלוגים.
מובי בישראל: צפו בתמונות מההופעה ומהערב כולו
במשך רוב ההופעה, מובי הפרפורמר היה חריף ונבון. "Why Does My Heart" הוא שיר לחלוחית קלאסי, כמו גם "Porcelain" שקיבל עיבוד יפה ושרד היטב את הנוקשות בקולו של מובי, בוודאי לעומת גרסת האולפן; מצד שני, "We Are All Made of Stars" ניצל את מצב הרוח הטוב של הקהל להרמת החלק הראשון של ההופעה ומאוחר יותר הגיעה גרסה מתוקתקת ומשויפת של "Extreme Ways", שיר שהמבנה שלו הוא פחות או יותר מבנה הרוק היחיד שמובי מכיר, וגם זה משהו שלהקות רוק מיינסטרים עוד צריכות ללמוד ממנו.
מובי של הערות הביניים לעומת זאת, הוא מעט מעיק. סביר להניח שכל אמן שיגיע לכאן בזמן הקרוב יקבל מהמפיק המקומי את "הרצאת דילן", שבה יוסבר לו שהקהל הישראלי אוהב שמלטפים אותו ב-Shalom וכו', משל היה חיה בספארי. מובי, עם ה-Thank You Thank You Thank You שלו וה"כמה אני רוצה להודות לכם, כולכם יפים", המתיק עוד יותר שירים שממילא שוחים במיץ פטל. מצד שני, הוא לפחות זכר איזה יום היה אתמול (וגם עקץ את ה-MC של קרודר ודורפמייסטר על כך). גם זה משהו.
בסופו של דבר, הכי קל לצחוק על מובי. קל להתנשא על הקהל שלו, אנשים שבאמת לא מזיז להם איזה גאון הוא היה כשפעל תחת השם Voodoo Child, קל להסתלבט על חוסר העדכניות של המוזיקה שהוא יוצר והכי קל פשוט לומר שיש דברים יותר טובים לעשות מלראות את סמל הניינטיז מקפץ מצד אחד של הבמה לצד אחר שלה עם גיטרה חשמלית, כשהוא מנסה להוכיח שהוא גם גיטריסט על שמנגן מהר את "Whole Lotta Love" של לד זפלין.
אבל כשמנתחים את זה לעומק, מובי הוא בעצם שלמה ארצי של הדאנס, במובן שהוא פיצח את הנוסחה שמאפשרת לו לגעת באנשים באופן המוני שרוב המוזיקאים לא יהיו מסוגלים לו גם בעוד 50 שנות קריירה. גם בהופעה, יש למובי את הכישרון לבנות סט שמשחק עם האנרגיות של הקהל בצורה ששומרת אותם בתוך העניין, לפחות עד הפיצוץ המעולה של "Feeling So Real", הקטע שגם העיף את הילדים לתקרה וגם ריצה את המבוגרים, שנזכרו איזו חוויה זו היתה להאזין ל-"Everything is Wrong" שלו.
כמו שלמה ארצי של השנים האחרונות, גם מובי לא תמיד פוגע, ולפעמים נדמה שהדיבור השטוח שלו נועד להעביר את הזמן עד ה-10 בחודש, זמן כניסת המשכורת. אבל כמו שיש אנשים שלא אוהבים קוקה קולה, אבל מתים להכיר את האיש שחיבר את הנוסחה, כך מי שאוהב מוזיקה חייב לראות את שלמה ארצי לפחות פעם אחת בחיים, וכך גם את מובי.
פסטיבל פיק.ניק 2011: מה בהמשך?
קיץ 2011: כל ההופעות הבינלאומיות שיגיעו לכאן
מובי בהופעה: מדברים על זה בפייסבוק