פעם, לרפי גינת היתה לפחות היומרה
השיעור הראשון בתקשורת הוא שפחד מוכר. הציבור אוהב לצרוך אימה, וכולנו מכורים לפאניקה ולחרדות. רפי גינת יודע את זה היטב ולא מהסס לנצל את החולשות שלנו. בעבר זה היה תחת כיסוי של תחקיר, היום זה כבר נעשה בלי בושה. הקלוז אפים מתמקדים בפרצופו המאיים (דבר מפחיד שלעצמו), ובקול בס מלא בפאתוס הוא דואג לשלב אחת למשפט מונחים כמו "סקנדל", שערוריה" ו"רשלנות פושעת".
אמנם הסיפורים האנושיים שהוצגו אמש (שלישי) ב"כלבוטק" על מערכת הבריאות הם אכן מדאיגים, אבל הם מייצגים יותר כשלים ספציפיים מאשר מגמות כוללות. כהרגלו, גינת בחר לתבל את המשדר במוטיבים דרמטיים מוגזמים (כמו, למשל, ארון קבורה ובתוכו ילד בן שלוש) שמעמעמים את היומרות העיתונאיות, ובעיקר מבהירים את כוונותיו האמיתיות: לא למכור תחקיר, אלא לשווק פחד, ליצור זעזוע ולהפיץ בהלה.
נאור ציון ואמנות הליקוק העצמי
מה קרה לסיטקומים של 25 דקות? מה קרה לקומדיות קיץ קלאסיות של שעה וחצי? ג'אד אפטאו מרח את "מסיבת רווקות" ל-140 דקות כאילו מדובר בדרמה של קישלובסקי, ואתמול נאור ציון יצר פרק מיוחד של "החברים של נאור" שנמשך 95 דקות. יהיו שיגידו שמדובר בצעד פורץ דרך של נאור ציון, שהוא מותח את גבולות הז'אנר ושכל הכבוד לו על האומץ, אבל זה קצת מריח כמו אגו טריפ. כמו מישהו שלא מודע למגבלות שלו.
אתמול ציון גילם כוכב שהוטרד על ידי צלם פפראצי, הזמין אותו לקרב איגרוף, שכר את מוני מושונוב כמאמן, פירק אותו בנוקאאוט בקרב שזיעזע את המדינה, ובדרך שבה את לבה של רומי אבולעפיה היפהפייה. ולמה הוא עשה את זה? בדיוק בגלל הסיבות שכלב מלקק לעצמו את הביצים - כי הוא יכול. אגב, זו לא הפעם הראשונה שהפרומואים לתוכנית הרבה יותר מהנים מהתוכנית עצמה. הם מהודקים ומדויקים, בעוד הפרק עצמו נמרח יותר מדי. קצת פחות חשיבות עצמית, והפרק יכול היה להשתדרג מטוב למצוין. איפה הצניעות?
מה הילדים שלכם רואים בחופש הגדול?
מי שמחפש חרדה אגב רפי גינת, עשוי למצוא אותה דווקא בערוץ הילדים. פעם היינו רואים בחופש הגדול "רגע עם דודלי", עם שתי דמויות נורמטיביות בשחור לבן שמדברות בעברית תקנית לצד בובה של חבית. היום הם רואים "פאוור ריינג'רס, נקמת הסמוראים", עם מפלצות חולניות ויצורים נוראיים שעלולים להדיר שינה גם מאדם מבוגר.
משעשע במיוחד הפער בין העליצות של מנחים כמו טל מוסרי ודון לני גבאי באולפן, שמתפעלים את הילדים עם שמחת חיים וחיוך גדול (וכמובן, שלל פרסים וחסויות), לבין התוכנית היפניות של גיבורי העל המופרעים, היישר ממוחם הקודח של ציירי מאנגה מיפן, שרק מנסים להיות יותר יצירתיים, נועזים ומקוריים, והכל על חשבון הפרעות הקשב והריכוז של ילדינו.
מיקי רוזנטל מנסה לתקן
עיתונאים ואנשי תקשורת אוהבים להתעסק בעצמם ובביצה הקטנה שלהם, אבל יש דרכים שונות לטפל באובססיה העצמית. אם מהסדרה "העיתונאים" (yes דוקו) עולה ניחוח בכייני ותלונות על גורלם המר, מיקי רוזנטל בוחר בגישה אמיצה יותר. בסדרת הכתבות "הכתם שנשאר" הוא מצביע על הצביעות של העיתונאים, על הסיקור הלא הוגן, על שיתוף הפעולה הפסול עם המשטרה, ובדרך גם לא היסס לבקר את חדשות 10, הבית שלו. אין זמן לבכות ולהתלונן, רוזנטל מנסה לתקן. וזה יפה.
מה ההבדל בין מחאת הדיור לפרשת רופרט מרדוק?
את ההבדלים בין החמסין הישראלי לבין הקרירות האירופאית ניתן להבחין בטיפול של שתי הפרשות האקטואליות: מחאת הדיור מול פרשת רופרט מרדוק. בעוד המרואיינים ברחוב רוטשילד לבושים בגופיות וכפכפים ונוטפים מזיעה באוהליהם, הקלאסה הבריטית מחקירת מרדוק בוקעת מכל פריים.
הם, הגויים, מגיעים לשימוע בפרלמנט בחליפותיהם היוקרתיות ובמכוניותיהם המהודרות, החקירה נעשית בתקיפות מאופקת ובנימוס טקסי, וגם המרואיינים והפרשנים באולפן BBC NEWS מתנסחים בשפה גבוהה וחושפים מסורת משפטית מפוארת. ההבדלים הומחשו גם בתקיפת כוכבי הפרשה: ברוטשילד מפגין השפריץ מפיו בירה חמה על החולצה של חולדאי, בלונדון הייתה זו עוגת קצף שהוטחה בפניו של מרדוק. ומי שלא ראה את אשתו של מרדוק, וונדי דנג חמת המזג, מסתערת על התוקף ושולחת לאטמה לפרצופו, פספס את סצנת השנה, שהגבירה את הסקרנות בנוגע לדינמיקה הייחודית בבית משפחת מרדוק.