פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "בדרך שלה" על רונה רמון: על מי הסרט בעצם?

      "בדרך שלה", שהוא בתיאוריה סרט תיעודי על רונה רמון, לא הצליח לספק את הסחורה ונותר כסרט העצמה נשית משעמם. לילך וולך תוהה איפה גיל ריבה כשצריך אותו

      אנחנו מכירים את זה – לפעמים זה טוקבקיסט שצועק "כנסו, כנסו" רק כדי לגלות שנפלתם בפח, ואין שם שום דבר. לפעמים שיחת טלפון מפתיעה שמבטיחה, ואז מתברר שזו אינה אראלה ממפעל הפיס, סתם עוד שיחת שנור. ולפעמים הוא פרומו בטלוויזיה לסיפור בלעדי, קורע לב, חושפני – ולא כך הוא הדבר.

      "בדרך שלה", בחרה רותי שילוני לקרוא לסרט התיעודי שלה ששודר אמש, בערוץ 2, סרט שסיפרו לנו שחושף את רונה רמון – אלמנת אילן רמון ז"ל, האסטרונאוט הישראלי הראשון שנהרג באסון מעבורת החלל קולומביה; אמו השכולה של אסף רמון ז"ל, טייס צעיר שנהרג באימון טיסה. אישה אמיצה, בלי שום צל של ספק, שעברה לא מעט במישור האישי כמו גם בציבורי, ובחרה בחיים.

      עוד בנושא משפחת רמון:

      הטרגדיות הגדולות של משפחת רמון

      רונה רמון ספדה לאסף: "קטונתי מלהצילך"

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      הרבה ג'יפים, הרבה בוץ, מעט רונה רמון. מתוך "בדרך שלה" (צילום מסך)

      לרונה רמון יש סיפור חיים מדהים לחלוטין, והיא מסרבת להתנהל כאיוב בתוכו, ויום אחד אולי היא תרצה לספר אותו ועליו יותר. אבל "בדרך שלה" הוא לא הסיפור שלה, ולא יעזור הווייס-אובר הנשי החומל, הסבלני והמתקתק שמנסה להכפיף אותו לנרטיב שרצו לספר. "בדרך שלה" הוא סרט תיעודי על קבוצת נשים שיוצאות למסע כל-נשי, ל"מלכת המדבר" המפורסם. וככזה הוא בסדר גמור – לא יוצא דופן, לא מרתק במיוחד, בסדר.

      סיפור על נשים אמיצות שכבר מזמן עברו את גיל ההשתובבות שלהן, וחוזרות למין מסיבת פיג'מות רגשית – מספרות על בעיות המשקל, על הקושי לשחרר שליטה, על העבודה השוחקת, וברקע צופית גרנט המשתתפת אף היא במסע – חיית מסך שגונבת תשומת לב בטבעיות של יצור פרא, משתוללת ומפזרת את הכאוס החינני שלה, מאפילה על כל מי שלצידה. כן, גם על מי שאמורה להיות גיבורת הסרט.

      "בדרך שלה" מבטיח דבר אחד ומקיים אחר – אולי במהלך הצילומים הבינו שאין סיפור שיחזיק עצמו 55 דקות; אולי בשלב העריכה גילו ששיחה אחת מול המצלמה מפורקת למספר קטעים ומשולבים לאורך הסרט, אינו "תיעודי על רונה רמון שידעה שכול כפול"; ואולי רונה רמון עצמה, אישה פרטית שמנדבת בקושי את המשפט "זה קשה לי לראות בעצמי סמל, אני זה אני", סגרה את הברז לסיפורה ולחייה האישיים. וכך נותרנו עם סיפור כללי על העצמה נשית. שזה נחמד, אבל לא ממריא לשום מקום.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מיצאו את רונה בתמונה. מתוך "בדרך שלה" (צילום מסך)

      אין כאן טענה כמובן לרונה רמון – הפרטיות שלה היא שלה, וזכותה המלאה לגונן עליה, ואין לה שום צורך לספק הסברים לאף אחד. אבל סדנת העצמה הכמעט שמתוייגת לאורך כל הסרט תחת החותמת הכמעט פרסומית של "מלכת המדבר" היא אינה רצועה תיעודית מעניינת; יותר קרובה להיות רצועת ה"תופעה" של מהדורת החדשות המורחבת של יום שישי בערב.

      רק יום קודם לכן, גיל ריבה בתוכניתו "עד הבית" ראיין את שי גולדן – אדם שחשף עצמו כמעט בכל דרך אפשרית, בספר, בסדרה "מחוברים", ובאינספור ראיונות שהניחו את לבו וכליותיו על מגש. ובכל זאת, ריבה, מראיין מחונן ובעל חושי כלב ציד, הצליח להוציא מגולדן צדדים חדשים ולחדור לו אל מתחת לעור כפי שתיעודי המתמקד באדם מפורסם אמור לעשות. "בדרך שלה" על המשל הסיני החבוט שפתח וסגר אותו, והשיר הסכריני של הקרפנטרס שליווה את כתוביות הסיום שלו, לא הצליח לעבור את מחסום ה"כנסו, כנסו" ולספק את הסיפור שיצדיק להישאר עד סופו.

      רונה רמון נגד פגיעה בפרטיות המשפחות השכולות