המזרן של החבר'ה

במרכז הסרט "הבחורים בחיי" (“Riding in Cars With boys”) עומדת דרו ברימור בתפקיד בוורלי ("החבר'ה קוראים לי בוו") דונופריו, בת מעמד הפועלים בעיירה קטנה בקונטיקט. במהלך הסרט הופכת ברימור מבטטה חרמנית בת 15 (באמצע/סוף הסיקסטיז) לאמא עצבנית עם יותר מדי איפור בת 35 (באמצע/סוף האייטיז), שזה הזמן, פחות או יותר, שלקח לבוורלי דונופריו האמיתית – שעל ספרה האוטוביוגרפי מבוסס הסרט – לסגור מעגל. מעגל שנפתח, אגב, ברגע שפתחו אותה, והיא נכנסה להריון בגיל 15.

את הסרט ביימה בחן לא רב פני מרשל, הידועה בסרטיה הבלתי חינניים, מ"ביג" ועד "ליגה משלהן". למרות זאת, ואפילו למרות חוסר החן העוד יותר גדול של דרו ברימור בגירסתה הנוכחית, מצליח הסרט לגעת בכמה נקודות אמיתיות בקיום האנושי, וזה מה שמציל אותו.

הסרט מתחיל בנקודת זמן רחוקה בעבר, לפני שכל הצרות של בוורלי התחילו. הילדה נוסעת באוטו עם אביה האהוב (ג'יימס וודס) בערב הכריסמס, אורות החג מנצנצים, ויש התרגשות ותמימות באוויר. אבל הנסיעה הזאת היא הפעם האחרונה שבה החיים ייראו כל כך מבטיחים. מפה והלאה הכל ישתבש, כי זו הפעם הראשונה שבוורלי הופכת – לנגד עיניו של אביה – מילדה לנערה. ההתעוררות המינית שלה היא הסיבה לכל הצרות שלה והיא גם הסיבה להתרחקות שלה מאביה, שהתחילה בטעות אחת קטנה שלו. מה הוא עשה? הוא בסך הכל לא הסכים לקנות לה חזיה לכריסמס. הוא באמת לא התכוון לדפוק אותה פסיכולוגית לנצח, בדיוק כמו שבוורלי לא התכוונה לדפוק בהמשך את הבן שלה. אבל ככה זה. הורים דופקים את הילדים שלהם, ול"הבחורים בחיי" יש את מלוא האמפתיה לעובדה הכל כך בלתי נמנעת הזאת.

לא צריך להיכנס להריון בגיל 15 ולהתחתן עם בטלן מטומטם כדי לדפוק את הילדים שלך, כי סביר להניח שבאיזשהו אופן תעשה את זה בכל מקרה. הסרט לא מכוון אצבע מאשימה כלפי אף אחד. נהפוך הוא. זה סרט מפויס שיודע שגם הכוונות הכי טובות לא תמיד מוכיחות את עצמן, ויתרה מזאת – הוא יודע שגם הורים הם אנשים ולפעמים גם הם אגואיסטים או שקועים בעצמם.

ניכר מהסרט שלבוורלי דונופריו לקח הרבה מאוד זמן להגיע להשלמה (לגבי היחסים שלה עם הוריה ועם בנה ובעיקר לגבי איך החיים האלה, שבכלל לא היו אמורים להיות החיים שלה, זה מה שיש), וגם לצופה לוקח די הרבה זמן, יותר משעתיים, כדי לעבור את כל התהליך עד לפיוס הסופי. בינתיים צריך לסבול הרבה מאוד את ברימור וכמה סצינות מייגעות שלה עם חברתה הטובה ביותר, פיי (בריטני מרפי). כפיצוי אנחנו מקבלים את לוריין בראקו בתור אמא שלה, ועוד לפחות שניים מהקאסט של "הסופרנוס" בתור סטטיסטים, ומה שעוד יותר מפתיע זה שאנחנו מקבלים תפקיד באמת מצוין אחד, שמחזיק את הסרט כולו. סטיב זאן, שהוא בדרך כלל שחקן מעצבן, משחק כאן את ריי – הבחור שהכניס את בוורלי להריון, התחתן איתה, אהב אותה בכל לבו אבל היה שמוק טיפש וחלש אופי שלא יכל שלא להרוס הכל – בצורה באמת נוגעת ללב.

באופן בסיסי "הבחורים בחיי" תלוי ברצון הטוב של הצופה: אם הוא מוכן לסלוח על כל המגרעות של הסרט כדי להוציא ממנו כמה אמיתות חיים. ומה שנכון לגבי החיים נכון גם לגבי הסרט כולו (ולגבי כמה סופגניות מיותרות שדרו ברימור חיסלה לפני תחילת הצילומים) - כל אחד משלם על הטעויות שלו.