בין שלל אירועי הקיץ, הפגנות המחאה ושביתות הרופאים ייפתח היום (שלישי), בעכו פסטיבל מסרחיד העשירי, לתיאטרון בשפה הערבית. מטרת הפסטיבל היא עידוד יצירה מקורית בערבית וחשיפתה בפני קהל שאינו דובר את השפה. בין הצגות שעוסקות בנושאים הבוערים ביותר בחברה הערבית-ישראלית, ייערכו גם סימפוזיון בנושא מקומו של המחזאי בתיאטרון הערבי המקומי וכן ערב לזכרו של ג'וליאנו מר חמיס שנרצח בג'נין באפריל האחרון.
"עיקר הערב יהיה דיון שינסה לברר האם השוליים של התיאטרון הערבי-פלסטיני הצטמקו בעקבות הרצח של ג'ול", אומר מנחה האירוע, הסופר והמחזאי עלא חליחל, בשיחה עם וואלה! תרבות כשהוא מתייחס למר חמיס, אותו הכיר במהלך ההתנגדות למבצע חומת מגן ב-2002. מאז, החברות בין השניים פרחה, עד למותו הטרגי של מר חמיס.
אמנם מדובר באירוע חמור, אבל איך אתה יכול לייחס לו חשיבות גדולה כזו?
"אנחנו יודעים שהרצח של ג'וליאנו עדיין לא פוענח גם בגלל קשיי חקירה של הפלסטינים וגם בגלל איטיות מצד הישראלים, שיש להם את כל הראיות ועדיין לא הגיעו לקצה חוט בפרשה. במקרה הזה אי חשיפת הרוצח או הרוצחים והמתכננים גורמת לתחושה של יתמות אצל אנשי תיאטרון ותרבות ערבים. הם מבינים שאין להם גב אמיתי בחברה ואפשר לחסל אותם ולהתקיף אותם מבלי שהאדמה תרעד".
לצידו של חליחל ישתתפו בפאנל גם מנהל התיאטרון הערבי אל מידאן בחיפה, ריאד מסארווה, והשחקנית קלרה חורי. ובכל זאת, קשה להבין את הקישור שעושה חליחל בין רצח מר חמיס, שהרגיז לא מעט אנשים, ובין החשש לחייהם של יוצרים ערבים אחרים, ועוד בישראל. "אנחנו מאמינים שאנשי תרבות, עשייה ויצירה הם בחזית השינוי החברתי, המחשבה היצירתית והביקורת העצמית", אומר חליחל. "הערכים האלה חשובים לנו כחברה מסורתית. הרצח של ג'וליאנו היה שוק מאוד גדול בשבילנו כי הוא איכשהו אותת לנו: 'אין לכם את חופש הפעולה שאתם מחפשים'. כמובן שחופש הוא דבר יחסי, כיוון ששולי היצירה בחיפה ונצרת אינם דומים למה שקורה בג'נין, שכם, לוד ורמלה. אבל אני לא רוצה להעלות על הדעת שרצח של במאי ושחקן בג'נין יכול להיות התחלה של לגיטימציה לרצח של שחקנית בנצרת או בחיפה".
חליחל מדבר על החשש וחוסר הביטחון כמחלחל באופן טבעי ליצירה, והופך אותה לפחות נועזת, למצונזרת. "הסופרים והאמנים הם בסופו של דבר בני אדם ויש להם משפחות שדואגות, ואם הרצח של ג'וליאנו לא ייפתר זה ימשיך להיות עננה מאוד כבדה מעל הראשים שלנו ואנחנו לא רוצים שהמצב הזה ישלוט בנו ובחיים שלנו".
מה כוונתך ב"חופש פעולה"?
"זה מתחיל בנושאי ההצגות, איזה נושאים אפשר להעלות על הבמה? ומגיע עד לאופי הביצוע, כמה רחוק אפשר ללכת על הבמה? אם יש סצנת אהבה במחזה או אונס או ויכוח תהומי בין איש דת לחילוני, כמה מתוך זה אתה יכול לשים על הבמה".
אז מה בעצם החשש?
"הפחד הראשוני הוא חרם והדרה, וזה תקף לכל החברות. העניין השני הוא הצנזורה העצמית של המנהלים, של צוות הבמאים ושל השחקנים. יש מין רף כזה, קו אדום מדומיין שנצבר על ידי ניסיון וחיים בחברה מסוימת, קבוצת קודים להתנהגות, והוא מונע מהנהלת התיאטרונים להעלות דברים מתגרים ומאתגרים. מדובר למעשה על צנזורה עצמית".
ג'וליאנו מר חמיס היה שנוי במחלוקת, בכך אין ספק, אך בעיני רבים, וחליחל ביניהם, הוא גם היה חסר מורא. "לפני שנרצח הוא ביים את 'העלמה והמוות' בתיאטרון אל-מדיאן בחיפה", נזכר חליחל. "והגיבורה שם, אותה שיחקה קלרה חורי, היתה קורבן לחקירות ולאונס. ההצגה מאוד קשה לצפייה ומעוררת הרבה אי-נוחות בגלל התיאורים המפורטים של האונס ההשפלה, וזה נושא שקשה להעלות בחברות יותר פתוחות מהחברה שלנו. אבל ג'וליאנו הלך עד הסוף עם האמת שלו, התיאורים היו מפורטים, הוא לא צנזר כלום, כל המילים המפורשות שנאמרו בזמן האונס היו על הבמה. זה לא מובן מאליו להעלות את ההצגה הזו, ולהעלות אותה בתעוזה שהוא עשה".
לדבריו, התגובות לתיאטרון ערבי נועז שונות ממקום למקום, והן לא תמיד טובות. "תמיד הקהל שלנו קצת רגיש", הוא מסייג. "אבל האמת היא שהקהל יותר מקבל, ומפוקח ופתוח מאשר מה שחושבים עליו. אבל האשמה היא המחשבה הפטרונית הזו שלנו, שהקהל לא מוכן ולא מסוגל לקבל, אז אנחנו חושבים עבורם".
והוא היה מודע לכך?
"באחת השיחות האחרונות שלנו הוא אמר לי 'אני לא יוצא מכאן בלי כדור בראש. שום כוח בעולם לא יוציא אותי מכאן, זה המקום שלי'".
פסטיבל מסרחיד לתיאטרון בשפה הערבית ייערך היום ומחר במרכז לתיאטרון בעכו