הפרומואים/ הדר טורוביץ'
מוזיקה בצד, MTV הביא איתו לצרכני הטלוויזיה הבתוליים בישראל הרבה יותר מהיכרות אינטימית (וחשובה ללא ספק) עם אלישיה סילברסטון ורי קוקס. הוא החדיר לתודעה הפוריטנית של הצופים בלבנט, אסתטיקה מסוג אחר, פרומואים פרועים שנטעו את דמותו של הלוגו המפורסם עמוק בתוך גזע המוח שלנו. מעברונים שמתפוצצים מצבע, יצירתיות ושמחת חיים תזזיתית וקטעים בלתי נשכחים שעל השנינות שלהם בהחלט אפשר להתווכח, אבל האפקטיביות שלהם היתה חזקה יותר מכל שקופיות החסות העבשות של הערוץ הראשון. וכן, דניס לירי, אנחנו מדברים עליך.
האנפלאגד/ שני גורקביץ'
קצת פחות מעשור לאחר שנוסדה, תחנת הטלוויזיה שקידשה את הרוק החליטה למשוך את כבל החשמל וסיפקה לכולנו הצצה לאיך מודדים להקה גדולה באמת. הניסוי הקטן של MTV שהחל בסקוויז ופול מקרטני, ממשיך עד ימינו, ובמשך השנים היה אחראי לפנינים כמו האנפלגד של אריק קלפטון, LL קול ג'יי, לורן היל, ברוס ספרינגסטין וג'יי זי והרוטס.
מיליוני אלבומים נמכרו וכולנו חונכנו להבין ששיר טוב הוא שיר טוב גם בשקט, ושלנגן בלי מגבר לא חייב להיות רק בקומזיץ. אבל אחרי הכל, כשחושבים על הזירה השקטה של MTV מה שנחקק עמוק בתודעה שלנו הוא אירועים הרי גורל כמו האיחוד של קיס, הפירוק של אליס אין צ'יינז, וכמובן ההלוויה שארגן לעצמו קורט קוביין.
הריאליטי/ הדר טורוביץ'
הרבה לפני ההתניה הפבלובית שקישרה בין ריאליטי לערימת אשפה שנשכחה מאחור, היתה תוכנית אחת שלקחה חבורת צעירים מסוגים שונים, שיכנה אותם בדירה מעוצבת היטב ופשוט נתנה להם לחיות, עד שהמציאות תתנגש להם בפרצוף. אז זו עדיין היתה מציאות, או לפחות משהו שמזכיר מציאות, בניגוד להפקות המתוסרטות היטב שמוטחות בפנינו היום.
אבל העיקרון היה דומה והשם, "The Real World" אמר הכל. הפתיח הפך לקלאסיקה, וככל שהתרבו העונות, כך הדרמה התעצמה והגיעה לשיא בעונה שהתרחשה בסן פרנסיסקו ובה כיכב הומו חולה איידס, הרבה לפני שזה היה שיקי. היום? מדובר בערימה אשפה שנשכחה מאחור, אבל היי, למה להיות קטנונים.
העריכה/ אבנר שביט
נהוג היום לדבר על כך שהטלוויזיה מאיימת על הקולנוע כאילו שזה משהו חדש, אבל האמת היא שמאז לידתה של האמנות הזו, המסך הגדול נאלץ להתאים את עצמו אליה, ואין כמעט דוגמה טובה יותר לכך מאשר ההשפעות של MTV.
למעשה, הרשת יצרה תגובת שרשרת שהתחילה בלידת הווידאו-קליפ, דבר שמצדו הוליד סגנון עריכה חדש, והסגנון הזה חלחל במהרה גם לקולנוע. וכך, העריכה ההוליוודית הקלאסית, שהמטרה העיקרית שלה היתה להעלים את עצמה ולהיות לא מורגשת, התחלפה בחיתוכים מהירים, קצביים ומודגשים, שהיו אמצעי המבע הבולט בסרט. "ראן לולה ראן" ו"רקוויאם לחלום" הם הדוגמאות המובהקות והקיצוניות, אבל ההשפעות של MTV ניכרו בחלק הארי של הקולנוע (לפחות זה המסחרי) שנעשה ב-30 השנה האחרונות.
פעם עוד היו מדברים על "עריכה סטייל MTV" ועל "דור ה-MTV", אבל היום ההשפעה של הערוץ כבר כה מובנת מאליה, שכבר לא טורחים להזכיר אותה, וזה אולי ההישג הגדול ביותר שלה.
הסדרות המצוירות/ שני גורקביץ'
אפשר לנסות ולהדחיק את זה כמה שרוצים, אבל האמת היא שחלק חשוב משנות ה-90 היו ביוויס ובאטהד. שני ילדים מובטלים ממשפחות בעייתיות שבילו את רוב זמנם בבהיה בקליפים בטלוויזיה ובלהיכנס לצרות. הם היו מצוירים והמקום שלהם לא היה בערוצי הילדים או ערוצי האנימציה, הם הרגישו בבית בדיוק בערוץ שיצר אותם, MTV, שם הם היו חופשיים ללהג כרצונם על ציצי, לקלל את האמהות אחד של השני, להצית בתים וכמובן למשוך את החולצה מעל הראש ולצעוק שהם צריכים נייר טואלט. אחרי התיאור הזה, הרבה פחות מפתיע שמתכננים להם קאמבק.
כן, ב-MTV של פעם, האחות הסוררת של האח הגדול שודרה באותו הערוץ, בלי פחד ובלי צנזורה. והיא הצליחה כל כך שגם "דריה", בת השכנים שהתעללו בה קיבלה סדרה. בהמשך היו עוד כמה פנינים כמו "סלבריטי דת' מטץ'" ו"איאון פלוקס". אבל לקראת שנות האלפיים הריאליטי הכתה והמצוירים של MTV נשארו בעיקר על טי שירטס ישנות.
אלטרנטיב ניישן/ עינב שיף
היופי ב-MTV של פעם היה שכל אחד יכול היה למצוא את עצמו שם כמעט בכל שעה ביממה. התמהיל המוזיקלי בשעות הפריים טיים שילב את המפץ התודעתי הגדול של המפגש בין המוזיקה לקולנוע, כלומר הקליפים והלילה כבר פינה את עצמו למראות שאנשים מהמזרח התיכון יכלו לשזוף בהם עיניים רק אם היה להם ממיר אנלוגי מכוער, כי אבא ואמא של ממציא יוטיוב לא בדיוק היו במצב רוח לעשות את זה.
"אלטרנטיב ניישן", זו עם המנחה קנדי וגם כרצועת קליפים לאחר מכן וגם "120 דקות" (שאגב, תשודר שוב ב-MTV אמריקה החל משבת הקרובה), היו המקום שבו אנשים סגרו לילה בחופש הגדול עם הצלילים היפים שאפשר היה לשמוע בחלקם אצל מיכל ניב, פעם אצל קוטנר ולפעמים בהבלחות אחרות בתקשורת הישראלית, אבל הפעם עם צבע חי ומרתק. השימוש של "אלטרנטיב ניישן" במושג "אומה" הצליח להפיק גם תחושת שייכות וקהילה לתוכנית שכולו מראה קליפים, ובכך להפוך את עצמה לאירוע בתוך רשת שהלכה ודחתה את הקונספט עם השנים.
ובכל זאת, מי שרצה לדעת שבק זה לא רק "Loser" ואיך נראים הבחורים היפים מפייבמנט ששמעת רק בקסטות, הלך לשם בלילות כדי למצוא את עצמו. בשנת 2000 אפשר גם היה לראות שם את כריס מרטין הולך על החוף בקליפ הבלתי נשכח של קולדפליי ל-"Yellow" ולא להאמין שלא רחוק משם, יום אחד, קולדפליי יהיו הלהקה הגדולה בעולם, MTV תהיה בת 30 ורק אתה כבר לא תראה מוזיקה בטלוויזיה יותר.
לאתר MTV ישראל לחצו כאן
מה אתם זוכרים מ-MTV? ספרו לנו בפייסבוק