קלי רולנד: לא ביונסה, אבל אפקטיבית

בסופו של אלבומה החדש, "Here I Am", שרה קלי רולנד שיר לא רע בכלל ששמו "Down For Whatever". השיר הזה, שעל אף שהופק על ידי RedOne הנדוש, הוא שיר דאנס נוסחתי אך לא אגרסיבי, ולא במקרה סוגר את האלבום. כי אם יש משהו שאפשר ללמוד על רולנד מאלבומה החדש, לאחר שאלבומה הקודם נכשל והיא נזרקה מחברת התקליטים שלה (ונקטפה על ידי חברה אחרת כשנה לאחר מכן), זה שבשלב זה בקריירה שלה, היא מוכנה לנסות כל דבר.

מציאות הקריירה ההפכפכה של רולנד, שידעה הצלחה אדירה ב"דסטניז צ'יילד" אבל לא הצליחה להרים קריירת סולו, הבהירה לה שדיווה היא כבר לא תהיה. אלא שעכשיו, הכריזמה המוגבלת שלה, שנחשבה במשך שנים לחיסרון רציני, הפכה פתאום ליתרון הכי גדול שלה. ב"Here I Am" היא מגישה במקצוענות ובקלילות אסופה של שירי קיץ שיושבים בול על התפר שבין רדיו לדאנס. אין פילרים באלבום הזה; כמעט כל שיר בו יכול להיות סינגל. גם מבחינת מצעדים, התוצאות לא מאחרות לבוא: "Motivation" הסקסי הוא כבר להיט ענק בארה"ב, ו-"Commander", עם דיוויד גואטה, הצליח באנגליה.

רולנד לא חופרת; היא אחת שבאה לעבוד, לעשות להיט. למרות שהיא שופטת בגירסה הבריטית של ה-"X Factor", האזנה לאלבום שלה לא נותנת את התחושה המפוזרת שנותנות כוכבות שעושות מוזיקה על הדרך, בין השקת בושם חדש לקו אופנה. זאת הסיבה שבגללה רולנד מתאימה להפקות של דיוויד גואטה כמו כפפה ליד וזו גם הסיבה שלהיטם המשותף "When Love Takes Over" היה ונשאר נקודת המפנה הכי גדולה בקריירה שלה. היא פשוט מבינה שבמקרה שלה, הביט חשוב יותר ממנה. בזכות זה, "Here I Am" הוא אחד מאלבומי המצעדים האנרגטיים והחמודים של הקיץ.

קלי רולנד היא כבר לא רק בת הדודה של ביונסה

גם אלבום הבכורה של ת'יאופילוס לונדון, יוצר וראפר שמגיע מברוקלין, מתאפיין באנרגיות גבוהות. אלא שבמקרה שלו מדובר באנרגיות של בחור בן 23 שהוציא שני מיקס-טייפים מדוברים, כוכב צעיר שהדעות עליו חלוקות אבל ההייפ עליו רציני. בחור שכל המבקרים קצת שונאים אבל גם קצת מקנאים בו, ובעיקר לא יכולים להרשות לעצמם שלא להתייחס אליו.

"Timez Are Weird These Days" נקרא האלבום החדש של ת'יאופילוס ויש בו כמה שירים מעולים. בראשם שיר הפתיחה, "Last Name London" שנשען על ביט אלקטרו אלטרנטיבי שמדגיש את ההשפעות מברוקלין וממשיך ב"Love Is Real", בו מתארחת Holly Miranda, שיר מצוין שחושף צד פופי מפתיע. אם היו באלבום להיטים נוספים מסוגו, שמשלבים באופן קוהרנטי בין רוק, דאנס ופופ, "Timez" היה הופך מעוד אלבום בכורה מסקרן לנקודת התייחסות בפופ אמריקני.

מעטים היוצרים בארה"ב שיודעים למזג באופן בין אלטרנטיב למיינסטרים. כמי שמצהיר ש"Late Registration" של קנייה ווסט, יצירה שערכה העיקרי הוא במיזוג בין ז'אנרים, היא היצירה שהכי השפיעה עליו, לת'יאופילוס יש ביד קלף מנצח. לא ממש ברור מה מונע ממנו לנצל אותו עד תום – אולי זו מגניבות יתר ואולי זו ההיפר-אקטיביות - כך או כך, זה לא קורה. האלבום מתפזר בין שלל סגנונות וחלק מהשירים פשוט דומים מדי לאלה של טי וי און דה רדיו. זו, כמובן, לא תכונה רעה, אבל היא גם לא מאוד מקורית.

למרות שת'יאופוליס הוא בחור מתיש, על הבעיות ב-"Timez" קל לסלוח לו. כי הוא אייקון אופנה, כי הפרופיל שלו גבוה, כי המוזיקה שלו מושלמת לפרסומות ופסקולים והוא מתפוצץ על העולם בשיא הסטייל. לפעמים הוא שוכח שכל הרעש זה בא על חשבון שירים טובים באמת.

ביום שני האחרון הוציא נואל גלאגר את הסינגל הסולו הראשון שלו מאז שאואזיס התפרקה. נואל תמיד היה הצד השקול והרגוע בצוות הגלאגרי, זה עם הגיטרה והכישרון שכותב שירים ומכבה את השריפות שאחיו מדליק. וזה בדיוק מה שחסר בסינגל הקאמבק שלו, "The Death Of You And Me", שיר רוק אקוסטי שמלווה בטקסט נוגה, שריפה, להט ואנרגיה.

הכל בו די יפה אבל לחלוטין לא מרשים. נכון שהוא כבר לא בגיל או במעמד שבו הוא צריך להרשים מישהו, ובכל זאת. כשאתה נואל גלאגר וכתבת כמה מהשירים הכי אלמותיים ברוק הבריטי, מצפים ממך ליותר.