מחאת הדיור: כל מה שצריך בשביל שבוע חדש של מחאה

מי שביקר במאהל מכיר היטב את אווירת הקומזיץ המשמחת בהתחלה והמעיקה בהמשך שהולכת שם: בסוף כל אקורד חובבני על גיטרה אקוסטית נמצא שיר של מאיר אריאל או גרוע מכך - מעגל מתופפים עם דיג'רדידו אוכל ראשים ומעקר מחאות. מה שבאמת חסר באווירת הסאמר אוף לאב הזו (למי שזה בשבילו והגיע הזמן להודות - זה לא באמת לכל אחד), היא פשוט מסיבה טובה. לא צריך הרבה מעבר ללפ-טופ, פטיפון ולמתקדמים - סראטו או טרקטור, וקצת להרים את המקום בלילות. המשטרה תגיע? זה יקרה ממילא בקרוב. בתמונה אגב, מישהו שנשמח שיגיע גם לתקלט - וגם להופיע.

מחאת הדיור: כל האמנים שבאו להופיע עד עכשיו

כיוון שהאירופאיים והמהגרים האירופאיים בארצות הברית גילו את המאבק החברתי כמאה שנה לפני הישראלים, נעשו בקולנוע העולמי לאורך הזמן די סרטים כדי להרכיב מרתון שיבדר את יושבי המאהלים לפחות עד החגים - מקלאסיקות כמו "מטרופוליס" ו"זמנים מודרניים" ועד גל הסרטים התיעודיים הנוכחי שזכה לתהודה גדולה ובכל זאת לא הצליח להזהיר את הקהל האמריקאי מכך שבקרוב ייגמר הכסף לממשלה.

ובכל זאת, אם צריך לבחור יצירה אחת שהולמת יותר מכל את ההתרחשויות הנוכחיות, הרי שזהו מסמך תיעודי שלא הרעיש עולמות בזמנו וגם די נשכח מאז - "ההשתלטות", סרטם של אבי לואיס ונעמי קליין מ-2004, שתיאר כיצד העז מעמד הביניים הארגנטינאי לקחת את גורלו בידיו נוכח קריסת הכלכלה במדינה, והשכיל להוכיח שלא צריך לפחד להחזיר את השלטון לעם.

בזמנו, כש"ההשתלטות" הוקרן בפסטיבל ירושלים, התגובה של הצופים בארץ היתה - "כמה מרגש, אבל זה בחיים לא יכול לקרות פה". עכשיו, לאחר שהציבור הפתיע ובניגוד לכל התחזיות קם מהכיסאות בקולנוע ומן הכורסאות בבית, קשה לחשוב על סרט אקטואלי ורלוונטי יותר למציאות הישראלית.

נעמי קליין מדברת על הסרט

מתבקש להמליץ על "עולם חדש מופלא" של האקסלי, על כתבי בוקובסקי, על צ'ה גווארה. אבל דווקא "אי הילדים" הוא נקודת פתיחה לא רעה לכינון חברה מחדש – עוד לפני קום המדינה תורגם הספר הזה לעברית, והיו בו את כל הדרמות הישראליות – אויב נאצי משותף, ספינה שטובעת, סירה קטנה מלאה בילדים שצריכים לכונן לגמרי לבדם ארץ חדשה. עוד לפני ספר המופת "בעל זבוב", ב"אי הילדים" התמודדו עם הטבע האנושי הכוחני, עם הצורך לוותר מעט על האינדיבידואל כדי להיות קבוצה, אבל גם לתת לו מקום להיות מאושר ומיוחד. חומר למחשבה, ולא לילדים בלבד.

כשאתם בלב המחאה, צריך ססמאות ואייקונים, ולכן אין זמן טוב יותר מזה כדי לחדור לסצינת הגרפיטי הפורחת בתל אביב. כל מה שאתם צריכים הוא תרסיס, כמה ניירות, סכין יפנית והרבה מוטיבציה - אבל את זה כבר יש לכם. בשביל ההתמקצעות, קבלו סרטון שיסביר לכם בפחות משתי דקות איך להפוך ל-know hope הבא. את בנקסי, שגרפיטי שלו מצויר בתמונה שלעיל, הבאנו מהבית.

אחרי שבועיים של הפגנות, נראה שאפשר לסכם שמה שקורה בשדרות רוטשילד בתל אביב ובאופן חלקי במאהלים האחרים במדינה, זו המחאה המעמדית הגדולה בישראל מאז מהומות הפנתרים השחורים. הדרישות אמנם לא ממוקדות, אבל הבעיות שעולות ממנה היא שיש כאלו שיש להם, ויש עוד יותר כאלו שאין להם.

בתחילת האייטיז, גנג אוף פור היו בדיוק הקול לאותו מעמד ביניים בריטי שראה את העתיד השחור שלפניו והחליט לצעוק. "בידור!" הם שאגו מהעטיפה האדומה, המרקסיסטית במתכוון, ושרו על פוליטיקאים שיחסלו את אותו מעמד עובד ("I Found That Essence Rare" האדיר) באופן שהשפיע על דורות של מוזיקאים. יכול להיות שהשימוש בגנג אוף פור הוא מעט קלישאתי, אבל המאבק החברתי של 2011 הוא הזמן שבו הקלישאות הופכות לרגע נדיר של קונצנזוס ישראלי נגד השיטה, בדיוק מה שגנג אוף פור ניסו לצעוק.

תחושת המהפכנות שאופפת חלק מתושבי המאהלים אולי מזוהה עם האביב, אבל יולי-אוגוסט בישראל הוא לא אביב, וגם לא קיץ - זה גיהינום, עונש היסטורי על חטא כזה או אחר ונטל לא פחות גדול על מעמד הביניים מהמיסים ומחירי הדירות. בגלל כל אלו, ולא רק, בזבזו את מעט הכסף שנותר לכם מהמשבר הכלכלי על הסבת מעט נחת לעמיתיכם לאוהל. סולידריות חברתית, אתם יודעים.

מחאת הדיור: מה פק"ל המאהל שלכם? ספרו לנו בפייסבוק