פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ג'ון קייל בישראל: על הכינורות השניים ברוקנרול

      ג'ון קייל תמיד יהיה מוכר פחות מלו ריד, אבל לרגל הופעותיו בישראל השבוע, רצינו להזכיר שהוא ממש לא לבד - תשאלו את דפש מוד ומשינה

      הקדמה/ המודל של לו ריד וג'ון קייל

      יש כמה מודלים של יחסי כוחות בלהקה; יש את מודל ה"אני הסולן ואתם הנובאדיז שמרוויחים בגללי כסף" כמו אצל קולדפליי, למשל; יש את מודל הסולן-גיטריסט או הסולן-בסיסט מול כל השאר, שמזכיר יחסים בין חלוצים וקשרים באותה קבוצת כדורגל, כמו ביו-2 עם בונו ודה אדג'; יש את המודל המשפחתי כמו בסוניק יות' ואואזיס ויש את המודל השיוויוני שבו כולם עושים הכל, אם כי אלו הלהקות שמתפרקות הכי מהר, כי תמיד האגו של מישהו גדל מעבר לתכנון. וולווט אנדרגראונד היו להקה ממודל הסולן-בסיסט, עם לו ריד שהיה המוח מאחורי הטקסטים וג'ון קייל שהיה הגאון המוזיקלי שנתן ללהקה את הטאץ' הפרוטו-Pאנקי ולעתים רחוקות (הרבה יותר רחוקות מהמיתוס, למעשה) את האלמנט האוונגרדי.

      מה שקרה לוולווט אנדרגראונד אחרי פירוק הלהקה הוא הבסיס למה שקורה ללא מעט מוזיקאים, ובהם לג'ון קייל שמגיע לישראל. קייל הוציא אלבומי מופת חשובים ומרתקים, בהם "Paris 1919" ו-"Vintage Violence" , והפיק אלבומים נהדרים כמו זה של פטי סמית', המודרן לאברז והסטוג'ס, אבל תמיד נשאר מאחורי מעמד העל שריד צבר בתור אחד מגדולי משוררי הרוק של אמריקה, נביא זעם של מילים ומספר הסיפורים המרוחק והמושלם. לא מעט סולנים והשותפים היצירתיים שלהם בהרכב הגיעו לאותו מצב, ואותם כדאי להכיר.

      ג'ון קייל בישראל: כל הפרטים

      ברט אנדרסון וברנרד באטלר - סוויד

      לסוויד היה את הצמד הכי מבטיח מאז מוריסי וג'וני מאר של הסמיתס, להקה שסוויד לא ממש התאמצה להסתיר את הערצתה אליה. אנדרסון היה הסולן וכותב המילים הכל-יכול, האדם הכי יפה בממלכה ודמות שגברים ונשים רצו לשגל בו זמנית. באטלר היה המוח מאחורי הריפים המדויקים שהביאו את אנדרסון כל כך גבוה בשירים כמו "Animal Nitrate". אחרי שני אלבומים ענקיים, הסיפור התפרק ואנדרסון יצא לקריירת סולו ואיחודים של סוויד ללא באטלר, שניסה את מזלו בקריירת סולו עם אלבומים יפים ומעניינים (כולל אלו עם דיוויד מקאלמונט, בצמד מקאלמונט ובאטלר), אבל כאלו שלא זכו לשום תהודה, בוודאי לא לזו שאנדרסון זכה לה גם אחרי הפירוק של סוויד.

      עם זאת, באטלר אחראי על הפקת אלבומים נפלאים, שעיצבו צליל של כמעט עשור שלם ברוק הבריטי, החל מאלבומי הבכורה המפילים של דאפי וה-Black Kids ועד טריקי וקייט נאש. הגיוון הנדיר של באטלר בתחום הזה הופכת אותו לדמות הקרובה ביותר לזו של קייל ב-20 השנה האחרונות, ודמות שראויה לריספקט לא פחות מזה שמקבל אנדרסון.

      דיימון אלברן וגרהאם קוקסון - בלר

      באותה תקופה בה הצמד אנדרסון-באטלר חרך את בריטניה, גם בלר של דיימון אלברן וגרהאם קוקסון עשו זאת, עם להיטים שכולם יודעים לפזם גם מתוך שינה באוהל בשדרות רוטשילד. אבל גרהאם קוקסון, הגיטריסט הממושקף וסמל של הלהקה, תמיד רצה קצת יותר. הוא ניסה את מזלו באלבומי סולו שקיבלו ביקורות טובות, אבל לא זכו לעשירית מתשומת הלב שזכה לה עם בלר. אלברן לעומת זאת, היה מספיק חכם כדי להיכנס לפרויקטים שיהיו מרתקים בזכות עצמם כמו הגורילאז ו-The Good, The Bad And The Queen, כשהשימוש בשמו תומך ביוזמה ולא מוביל אותה.

      יחסי הכוחות בין השניים התבטאו היטב בהופעות האיחוד של בלר בקיץ 2009 ועוד יותר בדממה שבאה לאחר מכן: אלברן שב מיד בסערה לפרונט עם אלבום ענק של הגורילאז, עקבותיו של קוקסון נעלמו.

      דייב גאהן ומרטין גור - דפש מוד

      לכאורה, דפש מוד היא להקה פעילה ומתפקדת, אבל מי שראה את ההופעה האיומה ברמת גן, מבין שהעסק מתוחזק לעניינים כלכליים בלבד. המקרה של השניים האלו מעניין, כיוון שבניגוד לריד/קייל ואלברן/קוקסון, ללא דפש מוד גם גאהן וגם גור סובלים מצניחה איומה במניותיהם. גאהן ניסה את כוחו בשני אלבומי סולו שנכשלו בכל אספקט אפשרי ואילו גור, אחד מכותבי השירים הענקיים שהיו לפופ בחר להוציא אלבום קאברים מביך. בסוף, שניהם הבינו שאין להם אלא זה את זה.

      יובל בנאי ושלומי ברכה - משינה

      ישנם הרבה צמדים ישראליים, משלום ואריק ועד פורטיס וברי סחרוף, אבל אין צמד שהשלים זה את זה באופן הרמוני ועם זאת שונה כל כך כמו מנהיגי משינה. מצד אחד, סולן כריזמטי ובן למשפחת מלוכה בבידור הישראלי, מצד שני גולש גלים שידע לקחת את הריפים הכי נכונים ושמחים ולחבר להם טקסטים שנונים וגאוניים. עם פירוקה של משינה, בנאי פנה אוטומטית לקריירת סולו שהתחילה היטב, אבל ממילא נראה שנועדה בעיקר לרצות את עצמו, מבלי להגיע לקהל הרחב – שאכן הפסיק לבוא אחרי אלבומו השני, "רש"י דאב" שעוד הכיל להיטים.

      ברכה לעומת זאת, יצר אלבום סולו יפה, חכם ואפילו מבריק לעתים בשם "צ'אפלין צ'ארלי" אבל נותר, בדומה לג'ון קייל, רחוק מהעין הציבורית, בניגוד לבנאי המתוקשר והבולט. בנאי וברכה חזרו למשינה, אך בנאי המשיך והוציא אלבומים ואילו ברכה נותר מאחור. אולי ג'ון קייל, שאף פעם לא הצליח להתקרב לתהילה לה זכה ריד, ייתן לו השראה לנסות שוב.