פסטיבל "זירת מחול" 2011 הוא עיבוד מחודש של פסטיבל "מחול חדש" שבשנתיים האחרונות החל ללוות כוריאוגרפים בתהליך יצירתי. הפסטיבל, שהתרחש בשבוע שעבר, נחלק השנה לשלוש: תוכניות א' וב' של היוצרים ותוכנית ג' שאירחה מחול פולני ועבודת תיאטרון פיזי של נאוה פרנקל ונבו רומנו.
תוכנית ב' היתה תמונת ראי למציאות המקומית: יצירתו של גלעד בן ארי, "חלוקה אנכית 2 - חלל". ביצירתו רקדן חצה מצד לצד חלל שנבנה כזווית של 45 מעלות שהוטמנו בו חיישני תנועה ולתוכו הוא נייד קופסאות פיצה. בכל פעם שגופו נתפס בחיישן נשמע בחלל רעש בומבסטי.
בן ארי ליכד את הפרטי - גוף משתוקק - עם הכללי - חלל גיאומטרי, כשרוב יוצרי הפסטיבל נשארו ברמה הפרטית. הוא סיבך את הגוף במבנה בלתי נראה, הגוף של הפליט ומהגר העבודה, הגוף שמסתבך עם החוק. בן ארי שאל למחשבות הקהל תוך כדי ומי שדיבר הופרע עקב הרעש. בתגובה הרקדן נטש את החלל אחרי 45 דקות תוך שהוא משאיר מאחוריו מפגעי סאונד וכיתובית על הקופסאות: "אני חושב שהולך להיות יום יפה".
יצירתו מעלה תהיות על השליטה של המדינה ביכולות הבסיסיות של הגוף: תנועה, דיבור. היומרה של בן ארי היתה להפריע לשקט שהמכונה מגיעה איתו לביצועים מושלמים. הפתרון היה לא לחדול להיכשל.
מלבד אקט יצירתי אקוטי בפסטיבל קרה עוד אירוע - נציגי הדור התכנסו לדבר על העתיד של התחום. את הפאנל אירגנו עורכי כתב העת למחול "מעקף" והמנהלים האמנותיים של הפסטיבל. זאת הפעם הראשונה שיוצרי מחול התכנסו באווירה אינטלקטואלית וניכר ההבדל בין אלה שהתחנכו כאן לאלו שבאירופה. אהוד דרש, יוצר נוסף בפסטיבל ובן ארי ניגשו למציאות לא דרך הפילטר הגס של התחושה אלא דרך הפילטר העדין של המחשבה. כדי שרובדי השיח יתאחדו פה צריך שלכל האמנים תהיה אופציית החמיקה הזו.
שאר העבודות נשענו על חוצפה ישראלית, שמרגע שהפכה לסגנון, לכדה את עצמה באותו דבר: גוף ש"מרגיש" ו"נכנס למצבים", גוף שמשתוקק למגע ולחום, שמייצר אמנות שמסוגלת לעסוק רק ביחסים. מאידך, הביקורת על המחול האינטלקטואלי טוענת שהוא גרר את זרם ה- non-dance, שהתחיל באירופה לפני 20 שנה; זרם שבו חדלים לרקוד, אבל הנון-דאנס הוא בסך הכל בדק הבית העמוק ביותר שנערך בתחום, עם ההתאפסות שלו מטכניקות. למעשה מדובר בעוד שלב במערכה (שאפילו לא התחיל בישראל) לקראת מחול שאינו קונספט ואינו תשוקה אינדיווידואלית אלא שילוב של השניים.
לערב הפולני בפסטיבל נדמה שלא היתה סיבה נראית לעין. ביצירה הראשונה הדימויים הפיזיים - אישה רועדת, נורה צהובה מסתובבת - נשארו אפסיים ותחושת הסכנה לא הצדיקה את עצמה. כשהיא התפשטה השבריריות שלה סוף סוף לבשה צורה - זוג שדיים קטנים, גוף רחב ומצולק ומבט מיוסר שניתן להביט בהם שעות. הכמרת הלב לא צריכה להגיע מהפרסונה אלא מהדימוי שבו היא לכודה.
היצירה הפולנית השנייה היתה פורנוגרפיה לא מודעת לעצמה. אשה שלובשת זוג תחתונים אדומים ומפנה אותם לקהל בזווית אחורית בתנוחות משתנות במשך חצי שעה. זקיפות זו תגובה נהדרת אך לא נראה שכיוונו אליה. היוצרת ניסתה לפרק את מושג ה'פולסקה' - הזונה הוורשאית, אבל במקום זאת העלתה אותה לבמה.
בין היצירות הטובות בפסטיבל היתה זו של אורי שפיר, שהיתה מוארת בפנס יד בלבד והיה חסר בה יותר המקצב של האור והחושך. יצירתו של אהוד דרש הציבה קבוצה של אנשים שנופלים לאט בהפגנות - אבל הנפילה היתה בעצם קריסה. בקריסה הגוף מזדהה לחלוטין עם הכוח שמופעל עליו ולכן גם עם הזהות של המקום שבו הוא קורס. נפילה היא קריסה מתוחכמת - גוף שנופל ללא צפוי, שחי את האקראי. דרש הצביע על כך בפאנל אך המחקר הפיזי שלו לא מימש זאת. כמו הזונה הוורשאית, הוא הציג את מה שרצה לסלק.
בן ארי עשה פירוק והרכבה של משהו שכבר יש - גוף בגבול. היצירה הפולנית ויצירתו של דרש פירקו אך לא הרכיבו; השאר לא הכירו בכלל את האופציה. המחול הישראלי חצוף אבל הקונצנזוס זקוק לחוצפה שלו. בסיכומו של עניין - דרושה כאן הצתה ויצירתו של בן ארי היא הדלק.
פסטיבל "זירת מחול" חוזר - סיקור 2010