פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המחוות לאלבומי נירוונה והסטרוקס: כוונות מעולות, ביצוע קצת פחות

      אלבומי המחווה ל-"Nevermind" של נירוונה ול-"Is This It" של הסטרוקס מלאי פוטנציאל וגיוון, אבל מרוב מקוריות, אובד שאר הרוח של יצירות המקור

      אלבומי מחווה לאלבומים שלמים, כמו גם אלבומי מחווה בכלל, הם המרווח המסוכן שבין הכוונות הטובות והציפיות שאי אפשר למלא. שנים של ניסיון להתחקות אחרי סוד הקסם של אלבומים קלאסיים התנפץ על רקע היומרנות להביא את רוח התקופה שאפיינה את צאתם, או פשוט לשחזר את האיכות הבלתי רגילה שלהם.

      גם פה, במערכת וואלה! תרבות, ההתמודדות עם אתגר פרויקט המחווה ל-"The Queen is Dead" של הסמיתס היתה בעיקר עם השאלה האם באמת לנינט טייב ושי גבסו, כמו גם להרכבי אינדי פחות מוכרים, יש את הסיכוי להתמודד עם הפנומנליות שבשירים של מוריסי וג'וני מאר.

      שני אלבומי מחווה ששוחררו לאחרונה בחינם בארה"ב, האחד ל-"Nevermind" של נירוונה (לציון 20 שנה לצאתו) והשני ל-"Is This It" של הסטרוקס (לציון 10 שנים לצאתו), הם מקרה מבחן כמעט אקדמי לאותו מרווח מסוכן. כל אחד מהאלבומים מנסה לצאת כמעט בכוח מהטון המוזיקלי והפסיכולוגי של היצירה המקורית, כמו כדי לבחון את סף הרגישות של המאזין ולשאול אותו עד לאן אפשר לקחת יצירה מוזיקלית, לשנות אותה ועדיין לבקש ממנו להתרגש מהמחווה.

      עטיפת אלבום המחווה לנירוונה (סריקה)
      כל הרוח המקורית התפוגגה תחת מאמץ העל לחדש ולהרשים. עטיפת האלבום (סריקה)

      אלבום המחווה לנירוונה נוצר בבית מגזין המוזיקה הוותיק והמעולה Spin, שמתוקף היותו מוסד ותיק ומסורתי יותר, בחר גם לשלב אלמנטים נוסטלגיים כלשהם במחווה שלו. כך למשל, היא נפתחת בביצוע של ה-Meat Puppets, מהלהקות שקורט קוביין העריץ (ואף אירח באנפלאגד) ל-"Smells Like Teen Spirit" ונמשך בביצוע של הואזלינז, עוד להקה שקוביין העריץ (וכיסה באותו אנפלאגד) ל-"Lithium". המחוות האלו ראויות מבחינה סנטימנטלית, אבל מוזיקלית הן פשוט לא טובות, במיוחד זו של המיט פאפטס, להקה מעולה שלעולם לא יכולה להתאים למשבצת הליצן המיוסר שקוביין לבש על עצמו בשיר הזה.

      להוציא את שתי הגרסאות האלו, אלבום המחווה מתנסה באופן מרתק במגוון ז'אנרים שקשה להאמין ששירי נירוונה הגיעו עד לשם, מהצליל החללי והמרתק שנתנו Midnight Juggernauts האוסטרלים ל-"Come As You Are" ועד הסיומת היפהפייה של EMA המצוינת (חפשו את אלבום הבכורה היפה שלה) ל-"Endless Nameless". בנוסף, ובניגוד כמעט מוחלט לאוסף המחווה לסטרוקס, עורכי ספין שמרו על איזשהו אפיל רוקנרולי בחלק מהשירים, עם הבחירה ב-Titus Andronicus המעולים מג'רזי לביצוע של "Breed" ובסרפר בלאד המצוינים לביצוע של "Territorial Pissings".

      עם זאת, ולמרות שאם סופרים כל שיר בנפרד יש כאן יותר ביצועים טובים מרעים, (במיוחד אלו של בוץ' ווקר וצ'ארלס ברדלי עם ה-Menahan Street Band), התחושה היא שכל הרוח שהופכת את המותג הזה, "Nevermind" למשהו שגורם לאנשים לבכות, לצחוק ולאהוב, התפוגג תחת מאמץ העל להרשים ולחדש.

      אלבום המחווה לסטרוקס (סריקה)
      מחווה לא ממוקדת. עטיפת האלבום (סריקה)

      הדבר בולט במיוחד באוסף המחווה של הבלוג Stereogum, מהבלוגים החשובים ביותר של עולם האינדי ובשנים האחרונות האחראי על כמה אלבומי מחווה יפים, כמו זה ל-"Autuomatic For The People" של REM ול-"Post" של ביורק. המחווה הנוכחית שלהם נפתחת עגולה ומדגדגת ברגליים של פיטר, ביורן וג'ון ל-"Is This It", שפותחת מחדש את התענוג הראשוני שהיה קיים בשיר, אבל נמשכת בגרסאות קיצוניות למדי שלוקחות את שלושת האקורדיים הבסיסיים של קזבלנקס, המונד ג'וניור ושות' לכיוונים של צ'יל ווייב (Real Estate בביצוע ל-"Barely Legal"), דיפ-האוס (Austra בביצוע ל-"Alone, Together") ועד הפופ הקלאסי של Final Fantasy ב-"Hard to Explain".

      גם כאן, בפריטה לבודדים, הכיסויים יפים ומשתלבים מצוין בתוך מיקסטייפ שאתה נותן למישהי שאתה רוצה להרשים עם הידע המוזיקלי שלך; אבל כשלם, השינוי שלו בשפה לעומת "Is This It" כל כך בולט, שקשה להקשיב לו בחתיכה אחת. "Is This It" היה כל כך עקבי ומדויק במהות שלו, ודווקא בגלל זה הפשטות שלו הפכה אותו למידבק, למשהו שכולם רוצים לדבר אליו ולהיות כמוהו. המחווה של סטריאוגם פשוט מוחקת את החוויה הזו, באופן כמעט סמלי למצב המוזיקה כיום; הסטרוקס היו הלהקה האחרונה מהזן של נירוונה, שז'אנר שלם התאסף סביבה וסימן אותה כנקודת המפנה. הפיזור האינסופי – והמבורך לכשעצמו – שהגיע לאחר מכן, מתבטא היטב בחוסר המיקוד של המחווה הזו.

      עטיפת האלבום "Is This It" של הסטרוקס (סריקה)
      בלי היד על התחת בגרסה הנוכחית. עטיפת האלבום המקורי של הסטרוקס (סריקה)

      אלבומי המחווה היא אחת הצורות הכי מקסימות להגיד תודה למוזיקה ששינתה את חייך, אבל המסקנה משני האלבומים האלו, היא שכמו במאהלי המחאה השונים, לפני שיוצאים לדרך חייבים להבין מה המטרה או לפחות מהם הצעדים הבאים. ב-Spin ובסטריאוגרם יושבים אנשים מספיק מבריקים ומעורבים מוזיקלית כדי להבין מי צריך לבצע איזה שיר, אבל נראה שהפעם הם פספסו את האמירה הכוללת והחשובה שאלבומים כמו "Nevermind" ו-"Is This It" הצליחו להביא בזמן אמת, מבלי להתכוון בכלל. ואולי גם זו דרך לגרום לאנשים שכבר לא מסוגלים לשמוע את קוביין וקזבלנקס לחזור אליהם ולהבין איזה נ?סים קרו בעולם הרוקנרול.

      וכדי להראות שבכל זאת אפשר – הנה שלושה אלבומי מחווה מוצלחים במיוחד ליצירות שלמות:

      אלבום המחווה של סטריאוגם ל-"Post" של ביורק

      רק בשביל פתיחת השוט-גאן המדהימה של Liars עם "Army of Me" שווה להיכנס לתוך האוסף הזה, אבל בחירה מצוינת באמנים הכי חמים של התקופה דאז, כולל High Places שקצת נעלמו ואל גווינצ'ו שתמיד עושה שמח. אוסף מצוין ומייצג את רוח האוונגרד המיוחדת של ביורק, מבלי להציק.

      The Smiths is Dead – מחווה ל-"The Queen is Dead" של הסמיתס

      מחווה יפהפייה מאמצע הניינטיז של סופרגראס, דיוויין קומדי, פלסיבו הצעירים והנלהבים של אז ואפילו Therapy? לקלאסיקה של הסמיתס. הגרסה של סופרגראס ל-"Some Girls Are Bigger Then Others" היא מבין הטובות ביותר שנעשו לסמיתס אי פעם.


      "Rise Above" – מחווה ל-"Damaged" של בלאק פלאג

      האלבום הנ"ל יוצא דופן, שכן לא מדובר ברשימת אמנים שהתכנסו לבצע את האלבום, אלא להקה אחת, Dirty Projectors, שהחליטה לבצע את כל האלבום המיתולוגי של הרכב ההארד-קור Pאנק, עם סדר שירים שונה, אבל זה באמת משני לעומת הסאונד החדש שהלהקה יצרה לשירים האלו. אלבום שהזניק את הדירטי פרוג'קטורז לתודעת האינדי האמריקאית.