מחאת הדיור: איפה מרגול טעתה?

לא מעט דובר על השותפות של האמנים המסלסלים במחאה. חלקם, כמו ליאור נרקיס הגיעו להזדהות וחלקם הופיעו במקום. אתמול היתה זאת דווקא מרגול שהתבטאה נגד המחאה. היא מרגישה שמדובר במשהו פוליטי ולא אמיתי. אם היא היתה משכילה להגיע למקום ולראות שלא מדובר בחבורת עשירה, מפונקת תל אביבית, אלא שיש במחאה הזאת גם חלקים אחרים בעם.

מי יודע, אולי היא אפילו היתה מזהה אחד מהם, בועז תגר שמו. בועז הוא זמר חפלות, נשוי ואב לשלושה שעובד בשתי עבודות וזה לא מספיק לו כדי לגמור את החודש. תגר עובד בתור מנעולן ביום ובלילה הוא יוצא מהאוהל שלו בשדרות רוטשילד ונוסע להופיע במועדונים. לפני כמה שנים הוא הוציא כמה שירים, אחד מהם אפילו זכה להצלחה מסוימת "תני לי לחבק אותך". הכאב שלו אמיתי והוא, יותר מכל האמנים, יכול לשמש ראיה חיה לכך שמדובר בבעיה רחבה ולא סקטוריאלית. "אם היה לי כסף אין לי ספק שהייתי מוציא את הכאב שאני מרגיש עכשיו דרך שירים", אומר תגר בשיחה עם וואלה! תרבות. "לא נעים לי להיות במצב הזה כשבלילה אני מופיע ובבוקר גם עובד ולמרות זאת הראש טרוד בפרנסה ולא במוזיקה. אולי זאת הסיבה שלא יוצאים שירים שמדברים על המצב".

מה דעתך על ההתבטאות של מרגול?

"היא מאוד אכזבה אותי. בתור אחד שגדל על השירים שלה ומאוד מעריך אותה מוזיקלית היא כנראה שכחה את עצמה. היום היא נמצאת בעולם אחר, עולם של עושר, של 'כוכב נולד', פרסום וכסף. עכשיו זה לא בכבוד שלה להוריד את הראש ולהודות שהיא טעתה".

כדי שמחאת האוהלים תצליח באמת ותיזכר גם בעתיד, היא צריכה שיר מזוהה. בדומה למלחמה, גם מחאות צריכות שירים. מהבחינה הזאת, המחאה עד כה לא מזוהה עם שיר דגל. נסיונות ראשונים כבר יש והבעיה איתם שהם נשמעים יותר כאופורטוניזם מאשר כשיר אותנטי שמגיע מתוך כאב אמיתי.

יוני רועה היה הראשון שניסה. לפני כשבוע הוא הוציא את "עיר של אוהלים" שהוגדר על ידו כ"איזו מדינה 2" והלוואי שהוא היה צודק. למעשה, איזו מדינה ואיזה בטיח. רועה, חמוש ברצינות תהומית של רוקר מלאכותי ובעיבוד מוזיקלי שמנסה לשדר כעס עשוי מפלסטיק, לא הביע שום כאב אסלי. יואב גינאי כתב את המילים הנכונות, כיוון את הכדורים לעבר העשירים הקלים לניגוח, והניח שזה מספיק. זה לא.

גם בלי השוואה ל"איזו מדינה", "עיר של אוהלים" הוא תוצר של פוליטיקלי קורקט. אין בו את האומץ והישירות הדרושים. להגיד "עשירים מלרלרים במגדלים" זה קל כי נוח לשנוא אותם. רועה לא המשיך לעבר אותם אין ספור שרים לענייני כלום שאוכלים מהקופה הציבורית כפי שעשה בעבר, כי הוא בעצמו הפך לסוג של אמן ממלכתי, ולכן מלאכותי. לכן גם השיר שלו לא ייזכר, בוודאי לא כשיר המחאה.

למרות ששיר המחאה עדיין לא יצא, פס הקול שלו ברור לחלוטין "העם רוצה צדק חברתי" לפי לחן שהוא ערבי עממי לגמרי. המשפט מחולק לפי אותו משקל שמלווה את המהפכות בעולם הערבי, מתוניס ועד מצרים. שימו לב, מילים עממיות עבריות ולחן ערבי עממי. עכשיו כבר אין ספק שאנחנו חלק מהמזרח התיכון והזהות המוזיקלית של המדינה הזאת, ברורה מתמיד.

מחאת הדיור - כל הכתבות

מחאת הדיור: המוזיקה הישראלית מתגייסת

מחאת הדיור והמוזיקה המזרחית - ממשיכים לדבר על זה בפייסבוק