אברי גלעד מנצל את המחאה: 5 הערות על הטלוויזיה של השבוע

הניצול התקשורתי של מחאת הדיור הוא שיעור משעשע על כלכלה. שי שטרן ו"אל תשאל" מסתובבים במאהל ברוטשילד (ספק מביעים דאגה, ספק מלגלגים על כולם), "נבחרת ישראל בטלוויזיה" מזמינה את דפני ליף לאולפן (ספק דאחקות, ספק צחוקים) ו"אחד נגד 100" מתהדרת בפרומו חברתי ומזמינה כמשתתף את אחד מ"ילדי המהפכה" (וקצת מלעיגה אותו על ידי חלוקת פרס כספי בין פרסומת לפרסומת). בסופו של דבר כולם רוכבים על גלי המחאה ומשתמשים בקרקס כדי לצבור אהדה ורייטינג ולהעשיר את קופתם.

בין אם זה מאכזב או משעשע, בשורה התחתונה כל אותם ערוצים מסחריים - שהם לא רק סמל לאויבי המאבק, אלא גם נשלטים על ידי אותם טייקונים שנגדם מכוון המאבק - מצליחים גם הפעם למקסם רווחים מהמצוקה, והכל תוך ניצול העייפות והשחיקה של הפועל הישראלי, שרק רוצה להגיע הביתה ולראות קצת טלוויזיה.

"אחד נגד 100": אברי גלעד מטנף על ריאליטי

מנגד, יותר מדי אנשים ברחובות יוצרים בעיה אחרת. הדוגמה המוחשית לבלבול שאופף את המחאה הייתה ב"הינשופים" ביום שני, בפארסה טלוויזיונית בלתי נשכחת שגרמה לביטול של שידור התוכנית משדרות רוטשילד. רוגל אלפר ניסה לקיים דיון מעמיק עם אורחיו השמאלנים, וברקע העם, אותו עם מוחה, קרא במגהפון זעקות קרב בעד זכויות הגבר במשפחה ושיבש לחלוטין את השידור.

"הוא מבטא את הכאב שלו", ניסה להסביר רוגל בדרכו הליברלית את הברבריות של המפגין, אך הוא מצדו התעקש למנוע כל ניסיון לשיחה אינטליגנטית. החולצה של אלפר כבר הייתה ספוגת זיעה, הקרחת שלו בהקה, על יאיר גרבוז החלו להיזרק חפצים, יהודה נוריאל ניהל ויכוח בשידור חי עם עוד מפגין חוצפן וחסר דרך ארץ, ועל רקע ההמולה מוקי סירב לשיר את "כולם מדברים על שלום", ולא כי אף אחד לא מדבר על צדק, אלא פשוט כי אי אפשר בכלל לדבר. הפער בין דמוקרטיה לאנרכיה (או בין צדק חברתי לזלזול חברתי) מעולם לא נראה קטן יותר.

ובעקבות השידור: "הינשופים" לא תשוב לשדרות רוטשילד

לשמחתנו, יש דברים מוזרים יותר בטלוויזיה. למשל, התוכנית "היונים של טייסון" בערוץ דיסקברי, שם המתאגרף לשעבר מייק טייסון חושף את חיבתו המפתיעה למירוצי יונים. מתברר שלאחד הטיפוסים הכי אכזריים בהיסטוריה של האגרוף יש חולשה לבעלי הכנף. הציפייה הייתה שהוא ינגוס להן באוזן בזעם, אבל למעשה הן מרגיעות אותו ומעניקות לו שלווה. מי שנהג להכות כל יצור חלש ממנו, כיום רואה ביונים סמל לנאמנות שלא ניתן למצוא בבני אדם. מי שהלם ביריביו בכפפות אגרוף, היום מטפל ביונים בכפפות של משי בעדינות מוזרה. הן מייצגות עבורו דבקות במטרה, כשהן מתעופפות למעלה מאלף מייל בחזרה לשובך הצנוע שהוא בנה להן על הגג בשכונת ילדותו בברוקלין.

אגב, אחד מיריביו למירוצי היונים הוא עוד מתאגרף לשעבר, שמתמוגג מהאפשרות "להביס את טייסון", על אף שהפעם הקרב הוא בזירה זניחה לחלוטין. זה לא רק תיעוד של תת תרבות ביזארית, אלא בעיקר מעקב אחרי תהליך נפשי של סדיסט חסר רחמים, שהפך לרכיכה רגישה.

דברים משתנים, אנשים משתנים. גם "הפמליה" היתה פעם בועה טהורה של אושר, כשהווילה של וינס והחבר'ה ייצגה מקום קסום בו ניתן להגשים את החלום הגברי האידיאלי. כיום, לעומת זאת, אני כבר צופה בעונה האחרונה של הסדרה רק מכוח האינרציה ומחסד נעורים לחבורה. היחסים בין וינס לאי כבר בלתי נסבלים, טרטל משעמם וצפוי ורק בג'וני דרמה וארי גולד נותר עוד איזשהו קסם ומקוריות, אבל הסדרה שהיתה בעבר מקור לפנטזיה הפכה לטלנובלה. אוטוטו טרטל מתחיל לעבור את משבר גיל ה-40.

כנראה ש"הפמליה" היתה צריכה להסתיים כבר לפני שלוש או ארבע עונות ולפרוש בשיא, אבל היא בכל זאת רושמת הישג: קצת כמו "בברלי הילס" בשעתו, גם הפעם הצפייה נעשית בלית ברירה, בלי רצון אמיתי, רק מתוך כבוד לדמויות. בקיצור, נתראה גם כשהם יגיעו לקולנוע.

"הפמליה": מיטב הקטעים מהסדרה

MTV דאנס, לעומת זאת, נשאר הדבר האמיתי. זה כמובן ערוץ שאי אפשר לשרוד בו יותר מרבע שעה רצוף, אבל זו רבע שעה מזוקקת של ריקודים, שמחה וחופש. הקליפ "Louder" של דיג'יי Fresh, למשל, הוא שלוש דקות קצרות בהן ניתן לצלול למציאות אלטרנטיבית, שבה שתי נערות מושלמות רוכבות על גלגיליות ונוגסות בצוף של החיים, כמו בדרך לווילה של וינס, בעונה הראשונה של "הפמלייה".

אלוהים, כמה הן מאושרות. זו החופשה שמעולם לא היתה לך, החיים שלעולם כבר לא יהיו לך. הקצב של הביטים קצת מזרים את הדם ומעמעם את המועקה, והמראות מזכירים לך שאי שם קיים מקום טוב יותר, בו השמש זורחת, הצעירים רוקדים והנערות יפות. יש אושר, רק צריך לחפש אותו. העם דורש צדק חברתי.