טינקי-ווינקי

מגניביישן לעקוב אחר צמיחתה של טינקרבל מתוך גולם מדורי הרכילות וסצינת חיי הלילה של תל אביב המענטזת של ראשית הניינטיז, אל פרפר הדמות הנשית הראשית הקולנועית שהפכה להיות. מה היה בה, באותה דורמנית - ואולי בעצם ברמנית? – מיתולוגית, שלכד את עיניהם של מייבשי הביצות התובעניות של הכלום שהפכוה מארכיטיפ מיכל נדל לשחקנית מבוקשת שעושה בושות בטקסי חלוקת פרסים?

מהי אותה איכות חד פעמית שצדה את עיניהם של הסקאוטים המיומנים? האם לכידות של חן, כריזמה נערית וסקס-אפיל מרומז הם שעמדו לה? קרוב לוודאי שכן. וקרוב גם לאותו ודאי שחינניותה האגבית, הכמו מתפרצת אל סף דלתך כמשב רוח רעננה בהינף שיער מתקמבן. שהרי הביצה היא הביצה היא הביצה. דלוחה, ריקנית, משעממת ומשועממת, ולמרות כן, בעלת אפיל הוליוודי, בוודאי לנערה מבית חיפאי טוב העונה לשם רוית רוזן, המחפשת רק "לעשות זאת", אם אפשר בגדול, ואם בדרך יש להתעכב על צילום טופלס במקומון תל אביבי, שיהיה.

טינקרבל, בדומה לעדן הראל – ובשעתו נכון היה גם לומר זאת על עלמה הראל – היא מהמגניבות. הכוסיות של התיכון, שתמיד הלכו נגד הזרם ועשו נא באוזן למורה להיסטוריה, כשכל הבנים המיועדים לחתום על מכתב הקצינים מביאים בה בערגה רכרוכית, מתפרקים מנכסיהם הגבריים בסגנון "מאמי, רק תני לי לעשות לך נעים בגב". אבל טינקרבל – או לפחות המטאפורה הייצוגית שלה – הלכה תמיד מאחורי האוטובוס בטיולים השנתיים עם ג'פרי פטרושקה, הקילר עם מראה הלייטקס והחלומות לנגן סולואים גיטרה חשמלית בסטלה מאריס. ופטרושקה ידע אותה והיא ידעה אותו וכו'. וכמובן שחותמי מכתב הקצינים המיועדים המשיכו הלאה, התמסדו וקנו ערכים והקימו חברות היי-טק שנסקו וקרסו ושבו לנסוק על מנת לקרוס וכל אותה הדרך אל הממסד, אל הבורגנות המנסה להיות אינדיבידואלית, ניקרה להם בתת המודע טינקרבל, המגניבה של השכבה, זאת שהראתה לפטרושקה (גם הוא התברגן בינתיים) את הציצים הקטנים והחכמים שלה. זאתי שנתנה. זאתי שהיו נותנים – גם היום – הכל, רק כדי לגעת באבק המגניבות שלה.

וזה, לטעמי, סוד הפיכתה של טינקרבל לדרלינג של תעשיית הקולנוע הישראלית בשנה האחרונה. היא הניחוח האותנטי, הארץ ישראל "לא שמה עליכם זין" החדשה, שמצחקקת, בשיער מרושל, בשיניים מושלמות, ובעברית עם מבטא קל, קוסמי, משהו זר, בין גלאקטי. כי טינקרבל היא הווישפול ת'ינקינג של כל הוונאבי'ס לדורותיהם – מגניבים סמויים מן העין שרק כבלי החינוך והממסד מנעו מהם להיות מרק קנופלר או להביא בראש לכוסית של השכבה מעליהם. את הפנטזיה הזאת מממשים מתי מעטים – הם כוכבי מדורי הרכילות של העתיד, הניסוחים הפשטניים של הכלום הסקסי, הלא אכפתי, אך המחרמן כל כך בריקניותו. הם-הם התסריטאים שחשבו על טינקר כשכתבו, הם-הם הגור בנטביצ'ים של העולם והאתגר קרתים של העולם – ילדים טובים רמת אביב ורמת גן, בוגרי החוג הזה והפקולטה ההיא, שעוסקים באמנות להנאתם ומראים לכל השכבה שהם עשו זאת – הם וטינקרבל: ככה (אצבע ואמה משולבות).

והם, הצחי גראדים של העולם ואנשי ה"בקצב הקצב" של ערוץ 3 של העולם, שעיניהם טחה מלראות כי טינקרבל היא נמשל ללא משל, היא תשובה ללא חידה – כמוה כפיה שהעמידה לפיטר פן את הקטן, על רקע של מימוש פנטזיות מיניות אדולסנטיות, אבל ברגע שנסגר הספר, מת פיטר פן, לקח איתו את נוורלנד ואת טינקרבל, לרדוף בחלום הליל תיכוניסטים אחרים, שיום אחד עוד יעשו קולנוע ישראלי איכותי.