"הדרדסים" הוא העיבוד הקולנועי ההוליוודי הראשון לסדרה הבלגית. לפיכך, מתבקש להשוות את הסרט העלילתי למקור הקלאסי, אך האמת היא שיותר מאשר גלגול מודרני של הפולחן הטלוויזיוני, מדובר בשכפול של להיט עכשווי אחר סדרת הסרטים "אלווין והצ'יפמנקס", שצמד הפרקים הראשונים שבה היו שוברי קופות אדירים בארצות הברית, וגם הפרק השלישי שלה אמור להיות כזה במהלך השנה הבאה.
וכך, "הדרדסים" בנוי למעשה בדיוק כמו "אלווין והצ'יפמנקס": בדומה לו, גם כאן לקחו סדרת אנימציה והפכו אותה לסרט שמשלב בין שחקנים בשר ודם ודמויות מונפשות.
כמו כן, גם הפעם הדמויות הללו עוברות מן העולם הקסום שלהן למציאות אורבנית עכשווית במקרה זה, היצורים הכחלחלים מוצאים עצמם בדירתו הניו-יורקית של איש פרסום יאפי (ניל פטריק האריס), כזה שרק הם יכולים להשכיח ממנו את הדורסנות המקצועית שלו ולחבר אותו מחדש לתום שאבד לו.
אתם כבר ראיתם את הסרט? מה חשבתם עליו? בואו לספר לנו בפייסבוק
מה היה קורה לו הדרדסים היו מגיעים לישראל?
הצצה לאחורי הקלעים של "הדרדסים"
נוסף לכל זה, הרי שכמיטב המסורת של "אלווין והצ'יפמנקס", גם "הדרדסים" משלב בין מנות גדולות של קיטש והומור ילדותי.
אך כדי בכל זאת לשוות לו איזשהו ניחוח בוגר וממזרי, הולך סרט זה בעקבות מקור ההשראה הקולנועי שלו ומשלב גם כן כמה בדיחות שובבות וחופן קטעים מוזיקליים. אלה נועדו לפייס את לבם של אותם היפסטרים צעירים שנקלעו לאולם הקולנוע עם האח/אחיין שלהם, או בשל פרץ נוסטלגי בלתי ניתן לריסון. כך, למשל, אפשר לחזות בדרדסבא ובדרדסית צועדים ברחובות ניו יורק לצלילי ומפייר וויקנד. האם זה אומר כי יבוא היום שבו נצפה בטוב-טוב הגמד רוקד לצלילי אינטרפול?
כך או כך, על דבר אחד אי אפשר להתווכח: מבחינה כלכלית, הנוסחה שהמציא "אלווין והצ'יפמנקס" עובדת. בהתאם לזאת, גם "הדרדסים" התגלה מיד כהצלחה מסחרית, מהסוג שמנפיקה רווחים ובעיקר מבטיחה סרטי המשך.
עם זאת, מבחינה אמנותית, התמונה עגומה יותר: הפרק הראשון בסדרת "אלווין והצ'יפמנקס" היה מעיק, הפרק השני בה כבר היה קשה מנשוא, וגם חווית הצפייה ב"הדרדסים" כמעט בלתי נסבלת. באופן עקרוני, הדבר היחיד שמקל הפעם על העיניים ובעיקר על האוזניים היא העובדה שבניגוד לקולות הצייצנים של הצ'יפמנקס, היצורים הכחלחלים לא סובלים מצורמנות ווקאלית.
אך מעבר לכך, "הדרדסים" סובל בדיוק מאותן רעות חולות של "אלווין והצ'יפמנקס". אפילו דמותו של גרגמל, בגילומו מלא האופי של הנק עזריה, ממצה עצמה לפני שתצליח להוסיף לסרט עוקץ. וכך, "הדרדסים" נאלץ להסתמך על תפניות עלילתיות מטופשות, בדיחות לא מחודדות, חוסר מוחלט בדמיון ומעוף בעיצוב קטעי הפעולה, ולעומת זאת עודף סנכריניות בעיצוב מערכות היחסים בין הדרדסים לבני האנוש ובינם לבין עצמם.
אפשר כמובן היה להתייחס לכל זה בסלחנות ולומר "נו, אם הילדים נהנים מזה, אז שייהנו", ובכל זאת יש משהו שטורד מעט את המנוחה ב"הדרדסים", והוא קיים כאן בצורה בוטה בהרבה מאשר ב"אלווין והצ'יפמנקס".
הכוונה היא לנטייה של הבמאי ראז'ה גונסל לשלב שוב ושוב רמיזות מיניות מפורשות למדי במה שלפי כל סימן אחר אמור היה להיות סרט לגיל הרך.
כך, למשל, אנו חוזים כאן בגרגמל פושט את מכנסיו במקום ציבורי, צופים בשמלתה של דרדסית מתנופפת מעל פתח איוורור בחיקוי לסצינה המפורסמת של מרילין מונרו, ואף נאלצים לשמוע את אחד הדרדסים מתייחס לשערות שעל שק אשכיו. זו דרך בטוחה לסחוט צחוקים, אך במקרה דנן, היא מניפולטיבית ונלוזה במיוחד, ואף חסרת אחריות.
אם כך, ברוח הימים, התחושה בסיום הצפייה ב"הדרדסים" היא שפעם נוספת הכסף הלך לגורם הלא נכון. ובכל זאת, יש בסרט טיפה של חסד: הכוונה היא לדמותו של חתחתול, האחראית לרגעים הטובים המעטים בו.
החתול חד האבחנה משכיל לנתק את עצמו מן ההתרחשויות המטופשות, ולהביע בוז כלפי שנואי נפשו של גרגמל אך גם כלפי אדונו הפאתטי. הוא עושה זאת בסרקזם שיש בו הרבה חן, בגרות וקסם, בדיוק הדברים שחסרים לסרט עצמו.
פרק ההמשך הבלתי נמנע של "הדרדסים" ישים מן הסתם את הדגש עליהם, אבל אפשר היה לאחל דווקא שהוא יהפוך את החתחתול לכוכב שלו, ויתאר כיצד הוא רומס את ביש-גדא בטלפיו וחוסך מאיתנו פרק שלישי בסדרה. אם על הדרך הוא היה יכול גם להיפרע מאלווין והצ'ימפנקס, זו בכלל היתה סיבה לתת לו את מדליית חתול השנה.
איפה ומתי רואים את "הדרדסים"?