פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פו פייטרז בסרט "הלוך חזור": הלהקה שהכי כיף לאהוב

      הדמיון בין הפשטות והישירות של "הלוך חזור", הסרט על פו פייטרז, לסגנון של הלהקה עצמה, מצליח להזכיר למה אנחנו כל כך אוהבים אותה

      הצבע והצורה

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מה מיוחד בו? דייב גרוהל ב"הלוך חזור" (צילום מסך)

      ישנן הרבה דרכים לתעד להקת רוק, בוודאי ותיקה ומצליחה כמו פו פייטרז. מוסד הדוקו-רוק התפתח והשתכלל, הן בגלל שהאמצעים גדלו עם הזמן והן בגלל שהיוצרים שעמדו במרכז הסרטים הבינו שבעידן בו המוזיקה אינה נמכרת כמעט, הסרטים הדוקומנטריים האלו הם הזדמנויות נוספות לחשיפה וככל שהחשיפה תיעשה בצורה מבריקה יותר, תשומת הלב אליהם תגדל.

      במובנים האלו, "הלוך חזור", הסרט התיעודי על פו פייטרז שישודר הערב (ראשון, yes דוקו) הוא לכאורה סרט סטנדרטי למדי; יש בו ראשים מדברים לרוב, צילומי ארכיון של הופעות ומעט מאוד צילומי אחורי קלעים, בעיקר בחלקו האחרון והמרשים מכולם העוסק בהקלטת האלבום האחרון והמעולה "Wasting Light". אין בו, למשל, ראיונות רקע עם אנשים שהביטו על הלהקה מבחוץ או איזשהו תיעוד של הקונטקסט בתוכו פעלה הלהקה. הוא עוסק אך ורק בפו פייטרז באופן ליניארי לגמרי, מהיום שבו הסולן דייב גרוהל הצטרף לנירוונה דרך הוצאת אלבומיה השונים, חילופי הגברי בלהקה, ציוני דרך משמעותיים בדרכה והוצאת האלבום האחרון.

      למעשה, "הלוך חזור" הוא לכאורה דוקו-רוק רגיל למדי, כמו שפו פייטרז היא בעצם להקת רוק רגילה למדי – נגנים מעולים שמבצעים שירי רוק של בית-פזמון עם לא יותר מדי אקורדים, מעברים כמו שכתוב בספר, פרונט-מן שגילה שהוא יודע ורוצה להיות פרונט-מן במקרה, טקסטים פשוטים, הופעות, הקלטות והביתה, בלי שום דבר מיוחד לכתוב עליו לשם. לכאורה.

      לא נשאר שום דבר להפסיד

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      לצרוח עם השירים באוטו, לבכות איתם כשהם מתרגשים. פו פייטרז ב"הלוך חזור" (צילום מסך)

      קשה לחשוב על מישהו שאוהב רוק ולא אוהב רואה בפו פייטרז קונצנזוס. שירים טובים יותר, שירים טובים פחות – זו עדיין הלהקה שהכי כיף להיכנס איתה לאוטו ולהאיץ עם הפזמון של "My Hero" בכביש הפתוח, או להתרגש בשנייה שגרוהל נובח "יש לי וידוי" ב-"Best of You". לא תקבל מהם את האפלה המורבידית של ג'וי דיוויז'ן ולא את רוח התקופה של נירוונה וגם לא את הניהיליזם של הסטרוקס, אבל הם שם, כמו החבר הכי טוב שלך, זה שמגיע בדיוק כשאתה צריך אותו.

      ב"הלוך חזור" מסתבר, גם לאנשים שהכירו את הלהקה הזו היטב, עד כמה החבר הזה מורכב, מרתק ולפעמים אבוד ואומלל. עד כמה דייב גרוהל הוא אחד הרוקרים הכי סקסיים שאי פעם דרכו על במה, אבל עד כמה הוא קר רוח ומרוכז במטרה כשהוא צריך להעיף אחד, או שניים או שלושה מהבייבי שלו; עד כמה המתופף טיילור הוקינס הוא לא רק אנרגיה טהורה בדמות של גוף אנושי, אלא גם האיש שעל הכתף המוזיקלית שלו נשען גרוהל כדי להבין היכן הוא נמצא ועד כמה החבורה הזו היא לא רק מכונת המנוני רוק, אלא משפחה של ממש.

      בחלק האחרון של הסרט מתכנסת החבורה בביתו של גרוהל, עם משפחותיהם ויחד עם המפיק בוץ' ויג, שהפיק את "Nevermind", הם סוגרים מעגל של הצלחה מפתיעה, ריבים, התמכרויות וחברות אמת מרגשת. הרגע שבו בתו של גרוהל מאיצה בו באמצע סשן לצאת ולשחות איתה בבריכה שלו אולי נראה כמו צרות של אנשים שלא גרים עכשיו באוהל; או הסצנה שבה גרוהל בוכה בהופעת הענק הראשונה של הלהקה באצטדיון וומבלי, אבל הם הרגעים שבהם גם הרוקר הכי קשוח מבחוץ ישים ידיים על העיניים. דמעות? אין דבר כזה ברוקנרול. נכנס לי משהו לעין.

      לנצח

      פו פייטרס (GettyImages , Dave J Hogan)
      הגיבור שלי, אדם רגיל. דייב גרוהל (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      כמו שכל טקסט טוב בנושא אמנות גורם לך לרצות לחוות אותה, בין אם כדי להבין את הגאונות של מה שנכתב עליו או כדי להתווכח עם הביקורת השלילית, אחרי "הלוך חזור" כל מה שאפשר לעשות הוא לשמוע רק פו פייטרז בווליום אימתני, לעשות אייר גיטאר ולשבור את הראש איך מגיעים להופעה שלהם. האופן הבלתי אמצעי שבו חברי הלהקה מדברים הן על הזמנים הטובים והן על הזמנים הרעים מוסיף גם את הרצון העז לשתות איתם בירה ולדבר על ריפים של AC/DC.

      אפשר להעביר חיים שלמים בלחפש גיבורים גדולים מהחיים במוזיקה, אלו שקושרים כתרי אותיות וממציאים את הגלגל בכל ארבע דקות. הם עושים עבודה מצוינת לכשעצמם. ואפשר, לצד זה, לזכור את מה שדייב גרוהל כתב על אחרים, אבל בעצם על עצמו, על הסרט הזה ועל כל מה שחשוב ברוקנרול – "הנה הולך הגיבור שלי, אדם רגיל".

      האזינו לאלבום החדש של פו פייטרז

      איך "Wasting Lights" של פו פייטרז?