"ג'ו + בל", סרטה של רוני קידר, שמוקרן החל מהשבוע בסינמטק תל-אביב, הוא יצירה כיפית, חכמה ומרגשת. מעל לכל, מדובר בעוד ניצחון של הקולנוע העצמאי דל התקציב בישראל, זה שמופק מחוץ לקרנות ציבוריות ומאפשר ליוצריו להביע את עצמם ללא תכתיביו המרובעים של הממסד. זה לא שקידר, בוגרת טרייה של בית הספר לקולנוע בבית ברל, לא ניסתה לקבל מהקרנות תקציב ראוי להפיק את סרטה.
אלא שבקרנות, כמה עצוב, סרט פשע אירוני וטובל בהומור שחור, ועוד בתוספת גיבורות לסביות, זה לא משהו שמתעכל טוב. לכן קידר גייסה קצת כסף וצוות מתנדבים צעיר, ויצאה לעשות סרט שהיא רצתה לעשות. בסוף יצאה לה הברקה. הברקה לא חפה מפגמים אמנם, אבל עדיין אחד הסרטים המרעננים והמעוררים שנוצרו בישראל בשנים האחרונות.
ג'ו (בגילומה של רוני קידר עצמה) היא סוחרת סמים תל-אביבית צעירה, שמנסה להתחמק מחבר לשעבר מעיק. בל (סיון לוי) היא לסבית ענוגה, בעלת נטיות אובדניות, שמשתחררת ממוסד פסיכיאטרי, ופורצת לביתה של ג'ו. בשלב הבא, בל גם רוצחת מישהו בטעות, מה שמאלץ את השתיים לטשטש את העקבות ולהמלט מתל אביב, תוך כדי התחמקות מהמשטרה וממגוון גברים דוחים (ברובם) שהן פוגשות בדרך. רומי אבולעפיה, הפנים היותר מוכרות על המסך, מגלמת את אביגיל, סוחרת סמים הזויה, ספק חברה ספק יריבה של השתיים.
רוני קידר יצרה סרט, שמשתמש באופן חכם באלמנטים ז'אנריים, ומצליח להתגבש לעבודה אישית ומקורית, מבלי לוותר על אלמנט הכיף. מעל פני השטח, הסרט הוא סיפור אהבה משעשע שמתפתח בין שתי גיבורות מקסימות, שאי אפשר שלא לסמפט אותן. כשאין לך הרבה תקציב, הסרט קם ונופל על הכריזמה של הדמויות שלו, וגם "ג'ו + בל" מוכיח את זה מעל לכל ספק. מתחת לפני השטח, קידר עובדת בצורה המרשימה מאוד עם התייחסויות לאקטואליה ישראלית, במיוחד בכל הנוגע לתפקיד המיוחד שהעיר שדרות משחקת בסרט.
בעוד שבמהלך הסרט שוזרת קידר דיווחים אינסופיים בתקשורת על העיר המופגזת, בשלב מסויים הופכת העיר למעין אוטופיה אגדתית, שבה אולי יש סיכוי לגיבורות להגיע למנוחה ולנחלה. גם הבדלי הסגנון שקידר והצלם שלה רון חיימוב נוקטים בהם בין תל-אביב הלילית, המכוערת והעכורה של המחצית הראשונה של הסרט, לבין הצבעוניות המלבבת ששוטפת את המסך ברגע שהגיבורות עוזבות את תל אביב, הם מהלך קולנועי שהוא לא פחות ממבריק.
לוקח ל"ג'ו + בל" זמן להתרומם, ולכן חשוב להיות סבלניים איתו בהתחלה. משהו בקצב העריכה של המערכה הראשונה, בשילוב עם העכירות של צילום הוידאו, מרגיש קצת "או?ף", וסוחב את הסרט לכיוון של חובבנות קלה. לוקח זמן להתרגל לסגנון המיוחד של קידר, שמעדיף את האנדרסטייטמנט על הבוטות, ומחבר בצורה טבעית מאוד בין האלים למשעשע.
אלא שלאט לאט הסגנון מתחדד, הקצב מתהדק והחזון הקולנועי המיוחד של היוצרת שלו מתבהר במלוא תפארתו. כשזה קורה, קל לסלוח לסרט על מגרעותיו. מדובר בקולנוע נגיש, מהנה, נטול נפיחות האופיינית ליותר מדי סרטים ישראליים בזמן האחרון. מגיע ל"ג'ו + בל" למצוא את הקהל שלו. מגיע לו שתתנו לו צ'אנס. יהיה לכם כיף.