תפריט צפייה למהומות בבריטניה: דברים שאסור לפספס

מאז ומעולם היה הקולנוע נביא של התפתחויות חברתיות, והדבר נכון גם לגבי המקרה של המהומות באנגליה. וכך, עוד הרבה לפני שנשברה הזגוגית הראשונה ברחובות לונדון, הקולנוע הבריטי כבר החל לבשר על העתיד לבוא בשורת סרטים על צעירים עירוניים זועמים שפורקים את הבוז שלהם לחברה המעמדית הבריטית ולרשויות הלאומיות באלימות משולחת רסן.

פורץ הדרך בתחום היה "Kidulthood" המצוין מ-2006. שנתיים אחר כך הגיע ההמשך הרשמי שלו, "Adulthood", וכפי שקורה תמיד בקולנוע, נוצרו לו במהרה גם שלל חיקויים שניסו לרכוב על הצלחתו. למעשה, סוגת סרטי הנוער הבעייתי נהייתה כבר כה שחוקה עד שנוצרה לה בשנה האחרונה פארודיה, "Anuvahood" שמה, וגם תגובת נגד לבנה - "הארי בראון", מעין גרסה בריטית של "הארי המזוהם", שבה לוקח מייקל קיין קשישא את החוק לידיים ומנגף במו ידיו את החוליגנים המהגרים שהשתלטו על שכונתו.

וכך, מי שמבקש להבין קצת טוב יותר את הנסיבות שהובילו לפריצת המהומות העכשוויות מוזמן לבלות את סוף השבוע, בין מבזק חדשות אחד של סקיי למשנהו, במרתון די.וי.די של הסרטים הללו. כל זה יהיה רק הכנה לצפייה בלהיט הטרי והמדובר "Attack The Block", שלקח את ז'אנר ההתפרעויות השכונתיות צעד אחד קדימה והכניס גם חייזרים למשוואה. לארץ יגיע הסרט ב-29.9, ורק אלוהים יודע איך ייראו רחובות תל אביב ולונדון עד אז.

בעיתוי מפתיע ומקורי, דווקא בעיצומן של הפגנות ענק והקמת מאהלים הממחישים מצוקה של מעמד שלם, ראה בעברית אור "אין מה לקנא", ספרה המצוין של העיתונאית האמריקאית ברברה דמיק על החיים בצפון קוריאה (הוצאת כרמל, תרגום ישי קורדובה). דמיק, שכתבה את הספר ב-2009, ראיינה במשך חמש שנים שישה מהגרים צפון קוריאניים מצ'ונגג'ין שבצפון המדינה ודרך סיפוריהם ועדויותיהם חדרה אל מסך הפלדה השמור ביותר ביקום. באמצעות המדינה החשוכה והקשה ביותר בעולם בשישים השנים האחרונות, שקרסה תחת שלטון חסר רחמים של אב ובנו, דמיק מטשטשת היטב את ההבדל בין חיים למוות ומציירת גיהינום עלי אדמות, כזה שידענו אודותיו אבל לא ידענו מספיק עליו.

"אין מה לקנא" הוא מסמך מרתק, ייחודי ומחכים. מבלי לגרוע דבר מהמחאה חסרת התקדים של אזרחי ישראל, הוא מעניק הזדמנות להביט אל עולמם הבלתי אפשרי של אנשים שהחיים שלהם באמת, אבל באמת בלתי אפשריים.

בכל כמה זמן צץ אמן שהוא כל כך מוכשר, שאתה חייב לשאול את עצמך, ולפעמים אפילו לקוות, שייפול, שימעד, שיחליק, שיעשה משהו לא גרוע, אבל סתם בינוני. אחרי שני אלבומים, נראה היה שהזמן של ביירות, סופר גרופ של אדם אחד, זאק קונדון, הגיע; הוא התמוטט רגע לפני טור חשוב, התברבר עם החומרים החדשים שלו ויצר שתיקה מאז 2007, אז יצא אלבומו השני והנפלא "The Flying Cup Club".

ואז הגיעה הדליפה המוקדמת של "The Rip TIde", האלבום החדש של ביירות, והכל הלך לפח; קונדון שוב חיבר יצירה שהיא קודם כל גורמת לכל מי שאוהב מוזיקה להרגיש קצת חסר אונים מול העושר שלה מצד אחד ואהבת האדם שבה מצד שני. הוא מרחיב את גבולות החיפוש שלו ונותן הרגשה דומה לזו שמעניק סופיאן סטיבנס במוזיקה שלו - שהכל באמת אפשרי עם זוג עיניים ואוזניים שאלוהים חילק לך בעטיפה של ממתק.

"The Rip Tide" של ביירות: האזנה מלאה

עוד דברים שהיינו צריכים לדבר עליהם השבוע? ספרו לנו בפייסבוק