פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      20 שנה לאלבום הבכורה של בלר: העתיד היה שייך להם

      למרות שנקבר תחת רעש הדיסטורשן של הגראנג', "Leisure", אלבום הבכורה של בלר שחוגג 20 שנה לצאתו, בישר שהעתיד יהיה צבעוני ומרתק כמו הבריטפופ. דנה קסלר כל כך בהיי

      "לפניכם אלבום הבכורה של 'בלר' ('טשטוש') – 'פנאי' (‘Leisure’)". במילים הללו פתח ליאור מהמחלקה הבינלאומית של NMC את הקומוניקט שצירף לעותק הפרומו של אלבום הבכורה של בלר, שהוא שלח לעיתונאים לפני עשרים שנה בדיוק. השבוע, כששלפתי את התקליט (תקליט, לא דיסק) של “Leisure” מהמדף, הקומוניקט נפל מתוכו. אני לא יודעת מה מעיד בצורה יותר בוטה על כך שחלפו עשרים שנה: העובדה שליאור היה צריך להסביר שבלר הם "ארבעה צעירים בריטים", או העובדה שחברות התקליטים שלחו פעם פרומואים בויניל.

      כחובבת פופ בריטי אני זוכרת שהתלהבתי מהאלבום הזה בזמנו, אבל לא יותר מאלבומים של להקות בריטיות אחרות מהתקופה, כאלו שמזמן נעלמו ולא הותירו חותם. יש להקות שפורצות עם אלבום בכורה מהמם ואחר כך מבלות את כל הקריירה בניסיון לשחזר את הגדולה של פרץ הכישרון הראשוני, הבלתי מזוקק הזה. כאלה היו אואזיס, ובמידה מסוימת גם ארקטיק מאנקיז. בלר, לעומת זאת, שייכים לזן הלהקות שלוקח להן קצת יותר זמן להתניע.

      את העובדה שאואזיס שיחקו אותה על הפעם הראשונה, בעוד שלבלר לקח זמן להתבשל, אפשר לייחס בין היתר להבדל בטיימינג. אואזיס נולדו ביחד עם הבריטפופ, בלר לא. הפטריוטיות הבריטית החדשה שנשבה באמצע שנות התשעים והובילה בסופו של דבר לעליית הניו-לייבור של טוני בלייר לשלטון, היתה הרוח בגבם של אואזיס וחלק מהמוטיבציה לקיומם.

      בלר – בדומה לפאלפ, למשל – היו שם עוד קודם, לפני שמישהו בכלל היה יכול לחלום על מושג כמו "Cool Britannia". בלר התחילו בתקופה בה קורט קוביין היה מלך העולם, והוציאו את אלבום הבכורה שלהם בימים בהם עיני העולם היו נשואות לעבר סיאטל. ב-91' להיות להקה בריטית היה לגמרי לא קול, וגם לגמרי לא קל.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      למזלם של בלר, הוא לא היה המאסטרפיס שלהם - הוא היה רק החימום. עטיפת האלבום "Leisure" (סריקה)

      הטיימינג של אלבום הבכורה של בלר היה איום ונורא. “Leisure”, שחוגג החודש עשרים שנה, יצא חודש בדיוק לפני “Nevermind” של נירוונה – אלבום שיזכה לחגיגה הרבה יותר גדולה, ולא בלי צדק. בכלל לא משנה אם האלבום של בלר היה טוב או לא – כך או כך, לא היה לו סיכוי לייצר איזשהו אימפקט. הוא בכל מקרה היה נקבר תחת רעש הדיסטורשן של הגראנג'. למזלם של בלר, הוא לא היה המאסטרפיס שלהם - הוא היה רק החימום. וכשבלר הגיעו לבשלות מוזיקלית, גם העולם כבר היה מוכן בשבילם.

      התזמון בו אלבום הבכורה של בלר יצא השפיע לא רק על היחס שהוא זכה לו, אלא גם על תוכנו. הבלבול וחוסר הקוהרנטיות בהם נוהגים להאשים את “Leisure” הם סימפטומטיים למשבר הזהות שידע הפופ הבריטי בתחילת שנות התשעים. האינדי-דאנס, שהתחיל ב-88', בזכות גשם האקסטזי שירד על מנצ'סטר, הגיע בשנת 90' לשיא מסחרי. להיטים כמו "The Only One I Know" של השרלטנס, "Step On" ו-"Kinky Afro" של ההאפי מאנדייז, ו"One Love" של הסטון רוזס, הגיעו כולם לטופ-10 במצעד הבריטי. וב-91' חגיגת הבאגי פחות או יותר הגיעה לסיומה.

      כשבלר הוציאו את הסינגל הראשון שלהם, "She's So High" בעל מקצב הבאגי העצל, בסוף שנת 90', הם עשו רושם של להקה שעלתה באיחור על הרכבת למאדצ'סטר. והעובדה שבלר לא היו נערי וורקינג קלאס חצופים מהצפון עם תיאבון ענק לכדורי אקסטזי, כמו איאן בראון או שון ריידר, אלא סטודנטים לאמנות מלונדון, רק הפכה את כל העניין לעוד יותר מביך.

      blur (AP)
      גם כשבלר עדיין לא ידעו מי הם, הכישרון שלהם והזהות המוזיקלית שהם עתידים היו למצוא, ניצנצו מתחת לפני השטח. בלר (צילום: AP)

      ליאור מאן.אם.סי צדק כשהוא כתב על האלבום ש"הוא מייצג נאמנה את המוזיקה הנוצרת בזירת הפופ/רוק כיום באנגליה: השפעות של שנות ה-60, קצב רקיד ומלודיות פופ קליטות". כפי שמרמז הקומוניקט – בלר נשמעו כמו הרבה להקות אחרות, ולא היו סגורים על הזהות שלהם.

      שירים כמו ”Bang” או “Bad Day” הלכו במסורת האינדי-דאנס המנצ'סטרית, עם הפקה דאנסית ותיפוף Fאנקי. אך בלר שמו לב שהמסיבה בצפון לקראת סיומה ושבמקומה עולות להקות שוגייז כמו רייד ו-Lush, והגיבו גם לזה. שירים כמו “Sing” , “Birthday” ו-“Slow Down” הלכו יותר לכיוון שוגייז חולמני ופסיכדלי, כשגרהם קוקסון מעמיס אפקטים על הגיטרה.

      בלר של תחילת הניינטיז לא היו פורצי דרך. הם לא עשו שום דבר חדש או גדול, והם גם לא ידעו לכתוב טקסטים. אבל גם ככה “Leisure” היה אלבום פופ יפה ונעים, שטמן בחובו הבטחה גדולה. גם כשבלר עדיין לא ידעו מי הם, הכישרון שלהם והזהות המוזיקלית שהם עתידים היו למצוא, ניצנצו מתחת לפני השטח. הגיטרה של גרהם קוקסון, המלודיקה של דיימון אלברן, הפזמונים המידבקים – כולם כבר היו שם.

      את הפוטנציאל העצום הוכיחו הלהיטים של האלבום - "She's So High" ולהיט האינדי-דאנס הגדול, "There's No Other Way", שהיה הלהיט הכי גדול של בלר עד שהם הפכו לסנסציית בריטפופ עם הסינגל "Girls & Boys", שלוש שנים ושני אלבומים מאוחר יותר. והאמת שגם בקטעים המפוספסים והפחות מוצלחים באלבום יש הרבה קסם.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      הצילום שאומר הכל. העטיפת האחורית של "ליז'ר (סריקה)

      הרעננות ותמימות הנעורים של בלר (שהמשיכה איתם גם לאלבום הבא, “Modern Life is Rubbish”), באה לידי ביטוי ויזואלי בצילום הפסטורלי של הלהקה המודפס על העטיפה האחורית של “Leisure”. בצילום שוכבים דיימון, גרהם, אלכס ודייב - "ארבעה צעירים בריטים" - על הדשא הירוק, מתחת לשמיים כחולים, כשמאחוריהם פרות. בלר הצעירים היו יפים במיוחד כשהם שכבו על הדשא, והם ינצלו את העובדה הזאת בהמשך, בקליפ של “Chemical World”.

      ב-91' יצאו הרבה אלבומים אלמותיים. “Leisure” לא היה אחד מהם, אבל הוא כן היה האלבום שבו בלר זרעו את זרעי המהפכה שהחזירה את הממלכה המאוחדת למפת הפופ. כשבלר התחילו הם הלכו בעקבות להקות אחרות, כמו אינספיירל קרפטס והשרלטנס, ולקח להם קצת זמן עד שהם מצאו את הקול הייחודי שלהם. אבל כמו שכולם יודעים, היה שווה לחכות. את העבר הם אולי פספסו, אבל העתיד היה שייך להם.

      בלר ב"טופ אוף דה פופס" ב-91'