פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "סלסה תל אביב": אנחל בונני מחזיר את הקולנוע הישראלי לניינטיז

      "סלסה תל אביב" היה יכול להוכיח שאפשר לעשות כאן קומדיות קלילות, אבל איכותו החובבנית מחזירה את הקולנוע המקומי לימי הניינטיז האפלים

      כפי שנדון רבות בשבועות האחרונים, לא מעט דברים במדינה הזאת הולכים הפוך, וזה קורה לפעמים גם בתעשיית הקולנוע. דוגמה לכך היא תזמון ההפצה של הסרטים הישראליים העלילתיים שהשתתפו מוקדם יותר הקיץ בפסטיבל ירושלים. וכך, מתוך 11 היצירות שהשתתפו בתחרות, הראשון להגיע לאולמות הוא דווקא הסרט הגרוע שמביניהן, "סלסה תל אביב".

      חבל שזה כך, והאמת היא שמצער מלכתחילה שאיכותו של הסרט כה ירודה, שכן הוא היה אמור לאטום שני חללים ותיקים ובולטים בתרבות הקולנוע המקומית. אחרי הכל, מדובר בסרט קליל שלוקח את השראתו מן הרומנטיקה ההוליוודית וגם מעולם הטלנובלות, ומערבב בין עברית וספרדית כדי לעקוב אחר תל אביבי (אנחל בונני) שנקלע לתסבוכת רומנטית חוצת גבולות ושפות.

      לפיכך, "סלסה תל אביב" היה אמור למלא שני חסכים: ראשית, לפצות במעט על המחסור הידוע לשמצה בקומדיות תוצרת הארץ, משהו שכל מדינה נורמלית מתכבדת בו במהלך הקיץ. נוסף לכך, הוא גם היה אמור לתת סוף כל סוף ביטוי קולנועי מהוגן לקהילה חובבת הלטינית הענקית בארץ, שכמעט אינה נוכחת על המסך הגדול (אפילו סרטים דוברי ספרדית בקושי מגיעים לכאן).

      מתוך הסרט "סלסה תל אביב" (יח"צ)
      האמת? לא עושה חסד עם ההסברה הישראלית. מתוך "סלסה תל אביב"

      כל זה לא קורה, וזאת מפני ש"סלסה תל אביב" אינו עומד גם בסטנדרט הנמוך ביותר של הקומדיה הרומנטית, עד כדי כך שמפתה לומר כי אם ככה עושים כאן סרטים כאלה, עדיף כבר לחזור להפיק דרמות על טנקים. כמו כן, הוא מציג את הדמויות הלטיניות שבו בצורה כה סטריאוטיפית ונלעגת, עד שהצופים מן המוצא הדרום-אמריקאי היו ודאי מעדיפים כבר שהקולנוע המקומי יחזור לעשות סרטים על מרוקאים במבטא צרפתי.

      בכלל, "סלסה תל אביב" אינו עושה כבוד עם אף אחד – לא עם יוצריו, ובראשם הבמאי יוחנן ולר, לא עם הדמויות שהוא מציג ובטח שלא עם תרבות הקולנוע המקומית כולה. איכותו של הסרט מחזירה אותנו לימים החשוכים של אמצע שנות התשעים, שבהם הוצגו כאן יצירות מסוגן של "מי האבא?" בכיכובו של דובי גל, ולו זר היה צופה בו, הוא היה משוכנע שהתעשייה שלנו לא התקדמה מאז.

      מדוע "סלסה תל אביב" מחליק כך על הרחבה? קודם כל, הסרט פשוט נראה מוזר. כה מוזר, עד שבהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ירושלים התדיינו הסדרנים בשאלה באיזו מצלמה לעזאזל הוא צולם, או שמא הופק בכלל בעזרת מכשיר ביזארי אחר כלשהו. התהייה הזו מלמדת עד כמה מה שנראה על המסך עכור ומרושל.

      מתוך הסרט "סלסה תל אביב" (יח"צ)
      אכן, "אוי" אחד גדול. מתוך "סלסה תל אביב"

      הרישול מתבטא גם בעיצוב האמנותי, בתלבושות ובתפאורה. דוגמה לכך היא המשקפיים שהודבקו לבונני כדי לשכנע את הקהל שדמותו היא פרופסור לבוטניקה; או הצמחים הטורפים שהוצבו במה שאמורה להיות מעבדתו. כל אלו אינם משכנעים כלל, ואף גורמים לסרט להיראות כמו הפקה נוספת וצנועה במיוחד של "חנות קטנה ומטריפה".

      פניה העכורים של החובבנות נחשפים ביתר שאת בכל פעם שוולר יוצא לשוטט ברחובות תל אביב. בשעה שזה קורה, רמת הצילום הנמוכה של הסרט כבר חדלה לשעשע, וזאת מפני שחוסר היכולת שלו להתמודד עם הפערים בין אור וחשכה מכאיבה לעיניים.

      בצד זה, גם התסריט של "סלסה תל אביב" רחוק מלהיות אפוי. קודם כל, התסבוכת שעומדת במרכזו אינה הגיונית: כל העלילה בנויה על כך שהגיבור מזגזג בין שתי אחיות מקסיקניות חובבות ריקודים (שאת שתיהן מגלמת אנחליקה ולה) ולא מבין כי מדובר בעצם באותה בחורה ושהיא מוליכה אותו שולל לנוחותה. הבעיה היא שלא צריך להיות פרופסור לבוטניקה בשביל לעלות על ההונאה, כך שאף צופה בר-דעת לא יקנה את הבסיס התסריטאי של הסרט.

      מתוך הסרט "סלסה תל אביב" (יח"צ)
      הצופים פחות דבילים מהתסריט. מתוך "סלסה תל אביב"

      לו מלכתחילה היה וולר מעצב את הגיבור כטמבל, אולי הסרט היה עובד. אך כיוון שהוא מושפע מקומדיות יאפיות הוליוודיות (וגם מצטט מפורשות כמה מהן) הוא מתעקש לבנות אותו דווקא כבעל מקצוע חכם ורגיש, מה שמדגיש את הפער האדיר שנוצר כאן בין היומרה לביצוע.

      בהתאם לזאת, "סלסה תל אביב" אולי יודע כמו איזה סרטים רומנטיים הוא היה רוצה להיראות, אבל אין לו את הכלים להגשים את המשאלה. וכך, קשה לאתר בו שמץ של חן או של קסם. בין שני הגיבורים בכלל לא נוצרת כימיה, ולרגע אנחנו לא מבינים מדוע מלכתחילה התאהבו זה בזה ולמה הם מוכנים להקריב משהו מעצמם למען האהבה הזו.

      כמו כן, ולה היא אולי אלילה בעולם הטלנובלות, אבל הנוכחות הקולנועית שלה מעיקה ואף בלתי נסבלת, כך שבמקום לעודד את הגיבור להצליח לכבוש את לבה, אנחנו בעיקר מייחלים לכך שהוא ימצא דרך להיפטר ממנה.

      מתוך הסרט "סלסה תל אביב" (יח"צ)
      הרצפה ישרה, הרקדנים עקומים. מתוך "סלסה תל אביב"

      נוסף לכל זה, מתהדרת הקומדיה בשורה של בדיחות לא מצחיקות בלשון המעטה, מתפניות עלילתיות שהן צפויות במקרה הטוב ומופרכות במקרה הרע ומלהק דמויות משנה שנאספו משאריות של סרטי בורקס. "סלסה תל אביב" היה רוצה והיה צריך לשחזר את הכוח שהיה פעם ליצירות מסוג זה, אבל תחת זאת הוא מתגלה כסרט הפיזוזים הישראלי הגרוע ביותר מאז "ריקוד מסוכן" של מנחם גולן.

      כל זה מצער מפני שפעם נוספת היתה כאן הזדמנות להוכיח שאפשר לעשות פה גם קומדיות, ושוב היא הלכה לאיבוד. זה לא קרה בגלל שהצופים והמבקרים המקומיים אינם נכונים להעריך מוצרים כאלה, אלא רק מפני שהסרט עצמו לא היה טוב מספיק. הכל היה מוכן כדי ש"סלסה תל אביב" יקפיץ את הקהל והרצפה היתה ישרה לגמרי. חבל שהרקדן היה עקום.

      איפה ומתי רואים את "סלסה תל אביב"?