פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "האוניברסיטה" ו"הפרויקט הירוק": העיקר שזה לא "סברי מרנן"

      "האוניברסיטה" ו"הפרויקט הירוק" של HOT קומדי סנטרל אמנם מאכזבות, אבל יש בהן הפוטנציאל להיאבק בהומור המיושן ששולט בטלוויזיה שלנו

      הימים ימי אחווה וסולידריות חברתית, ועם ישראל ערב זה לזה. ההוכחה לכך היא לא בכמות המפגינים ברחבי הארץ במוצאי שבת, אלא בכמות הצופים שהסכימו לראות את "סברי מרנן" ביום חמישי, למעלה מ-28 אחוזי רייטינג. מאחר שמדובר באחת הקומדיות המביכות של השנים האחרונות, אין ברירה אלא להניח שהעם בישראל החליט לקחת יוזמה ולהראות את הפרגון והאהבה שלו כלפי היוצרים המקומיים. גם "החיים זה לא הכל" ו"בנות הזהב", עוד שני סיטקומים די בינוניים ומיושנים, זוכים להצלחה מסחרית שקשה למצוא לה הסברים הגיוניים, ומאחר שגם לפרגון ההדדי יש גבולות, יש רק מסקנה אחת: הצופה הישראלי מכור לקומדיות מקומיות, ומתעקש להמשיך ליהנות מהן ללא קשר לרמתן.

      את המומנטום הזה מקווה לנצל ערוץ HOT קומדי סנטרל, שעלה אתמול (ראשון) עם שתי תוכניות חדשות: "הפרויקט הירוק" ו"האוניברסיטה". שתיהן לא תמיד מצליחות להצחיק, אבל זוכות לאיזושהי עדנה מעצם היותן שלנו. אילו היה מדובר בתוכניות רכש הן ודאי לא היו ראויות לצפייה, אבל כל עוד מדובר בחומרים חדשים של יוצרים ישראלים צעירים, הכל מתקבל ביותר סלחנות והבנה.

      הפעם, בניגוד לבינוניות המיינסטרימית של "סברי מרנן", גם אפשר לפחות להרגיש רוח צעירה וניסיון לפרוץ את השגרה. כיאה לדור הריטלין, שזקוק לריצוד תזזיתי בעיניים ולתחלופה מהירה של תכנים, שתי התוכניות מורכבות ממערכונים קצרים. רובם עבשים ומסתיימים באכזבה, אבל בהתאם לרוח הזמנים, העם יעדיף להתמקד בפאנצ'ים הנדירים שמצליחים לשעשע. בכיף.

      אלין לוי בתוכנית "האוניברסיטה" (צילום מסך)
      תכל'ס, בגרויות והשכלה בצד; לא מעדיפים שיעור היסטוריה ממנה? אלין לוי ב"האוניברסיטה" (צילום מסך)

      "הפרויקט הירוק" מציגה פורמט די חדשני בסטנדרטים המקומיים. השחקנים מצולמים על רקע ירוק, ומאחוריהם מתחלפת התפאורה הנאה (מבית היוצר של המאייר אייל B) שההשקעה הגדולה בה ניכרת. הבעיה שבניגוד לגרפיקה המקורית, התכנים עצמם מיושנים. יותר מדי קטעים מסתיימים בצורה צפויה ומותירים את הצופה אדיש ומובך. מה שיכול להסביר את זה הוא שם שבולט לעין בקרדיטים: שלום אסייג, האיש שיותר מכל מייצג הומור שחלף מן העולם. קצת מוזר שפרויקט שמנסה להיות חדשני מגייס את כוכב שנות ה-90, ובעיקר מצער שרמת הטקסטים לא תואמת את ההשקעה הוויזואלית.

      גם ב"האוניברסיטה" מדי פעם מבצבץ לו מערכון פרוע, אבל רוב התכנים הם די ילדותיים. "האוניברסיטה" אמורה לתת פרשנות אלטרנטיבית לחומרי לימוד (אבי ביטר מסביר על פרשת פולארד, אלין לוי על סיפור דוד וגוליית), אבל היא ממשיכה לייצר את הרושם ש-HOT קומדי סנטרל פונה בעיקר לבני נוער. היא לא מזיקה, לפרקים חביבה, אבל בוודאי שלא מאתגרת. בצד החיובי, הראפר לוקץ' מצליח לייצר הבלחות קצרות של ביזאריות מקורית וגם שגיב פרידמן חינני בדרכו, אבל הכל לוקה במעין אינפנטיליות. גם העובדה ששחקנים מוערכים כמו גבי עמרני ואלי גורנשטיין לוקחים חלק בתוכנית, היא יותר מדכדכת מאשר משעשעת.

      האוניברסיטה (צילום מסך)
      ומה הסיפור שלו בעצם? קובי מימון ב"האוניברסיטה" (צילום מסך)

      גורם נוסף שמאחד בין התוכניות הוא קובי מימון, שמנחה את "האוניברסיטה" ושימש כ"כוכב אורח" ב"הפרויקט הירוק. לא זיהיתי במימון איכויות קומיות נדירות ב"צחוק מהעבודה" שמצדיקות את הפיכתו לטאלנט המרכזי של הערוץ, אבל במדינה שבה "סברי מרנן" שוברת שיאים, הכל יכול לקרות.

      נכון להרגע, HOT קומדי סנטרל הוא עדיין אכזבה, אבל ניתן לחוש את הפוטנציאל. הכוח הצעיר שעולה מהערוץ הוא עדיין בוסרי, אבל מייצר מעט תקווה. הוא חלק ממגמת ההתקוממות נגד הטייקונים הדשנים, שמשתלטים על מסכינו עם יצירות ארכאיות כמו "החיים זה לא הכל" ומנסים להרדים אותנו. המהפכה עוד רחוקה, וראשיה עדיין משדרים מסרים מבולבלים, אבל יש גם מקום לאופטימיות.

      נהניתם מ"האוניברסיטה" ו"הפרויקט הירוק"? דברו איתנו בפייסבוק