הופעות שהסתיימו באסון: בעקבות קריסת הבמה של להקת שוגרלנד

התמונות המדהימות מאינדיאנפוליס מקריסת הבמה של להקת Sugarland היו לא רק תזכורת לעוצמת איתני הטבע על טונות של ברזל ופלדה, אלא גם לעובדה המצערת שככל שיותר אנשים מנסים להתחבר למוזיקה, כך גם האסונות הנדירים שתוקפים אותה הופכים גדולים וטרגיים יותר. חמשת ההרוגים באירוע, כמו שאר הפצועים במקום, בסך הכל ניסו להגיע לאירוע מוזיקלי שיהפוך את סוף השבוע שלהם לאירוע משמח. לצערם של כולם, בתולדות המוזיקה לא מדובר באירוע חסר תקדים. הנה כמה מההופעות שהפכו ממדרגות לגן עדן למלכודת בגיהנום.

זה היה אמור להיות "הוודסטוק של המערב"; ערב עם הלהקות הטובות ביותר של התקופה, מהגרייטפול דד דרך ג'פרסון איירפליין, אייק וטינה טרנר וגולת הכותרת – הרולינג סטונז, בשיאם. כ-300 מאות אלף איש היו אמורים להגיע לאירוע, שהכניסה אליו היתה חינם. אלא שאז הוחלט, ועד היום מדובר במחלוקת מי נתן את ההוראה, לשכור את חבורת האופנוענים הידועה שלמצה "Hells Angels" בתור תחליף לא ברור לכוח שיטור ולשלם להם בבירה בשווי 500 דולר.

המצב במקום החל לבעור כשהגרייטפול דד החליטו שלא להופיע במקום בגלל האלימות, מרטי באלין מג'פרסון איירפליין חטף אגרוף מאחד "המלאכים", מיק ג'אגר חטף גם הוא והשיא הגיע כשמרדית' האנטר בן ה-18 נדקר לאחר ששלף אקדח כלפי אותם מלאכי הגיהנום. בסך הכל מתו במקום ארבעה אנשים ולפי לא מעט מקורות היסטוריים, החשוב שבהם הוא הסרט התיעודי "Gimmie Shelter", העובדה שלא מתו יותר אנשים היא לא פחות מנס.

תיעוד מותו של מרדית' האנטר והמהומה על הבמה

"Gimmie Shelter": הסרט המלא והחשוב

The Who בסינסינטי, 1979

טרגדיה איומה ומיותרת שנבעה מארגון שבמונחים של 2011, הוא נחשב לפשע של ממש: 18 אלף צופים נדחפו אל הדלתות כשטעו לחשוב שהמופע התחיל ודלתות המקום היו עדיין סגורות. בנוסף, רק 25 שוטרים הוצבו על כל הקהל הרב והאסון הסתיים ב-11 הרוגים. 25 שנה לאחר מכן פיט טאונסנד, מנהיג הלהקה, כתב שיר על התקרית, "They Made My Dream Come True", שבו הסתכל בפיכחון על הציניות המרושעת של מארגני האירוע שהביאה לתקרית האיומה.

הדיווח על האסון בסינסינטי

עשרות אלפים נדחסו מול הבמה המרכזית של פסטיבל רוסקילדה הדני, מהפסטיבלים הגדולים בעולם, כדי לראות את אדי ודר ולהקתו. סידורי אבטחה לקויים לא לקחו בחשבון את התשוקה הגדולה של הקהל להביט לפרל ג'אם בעיניים ועשרות נדחסו ונחנקו על הגדרות. בשלב מסוים כוחות הביטחון הודיעו ללהקה על המצב הבעייתי והמופע קוצר. הקיור, שתוכננו להופיע אחרי הלהקה, לא עלו בסופו של דבר.

כשהתפזרה המהומה התברר כי במקום נהרגו 9 אנשים. ללהקה לקח זמן רב להתאושש והפסטיבל עצמו לקח על עצמו שנה של הפקת לקחים וחזר בשנה לאחר מכן לפעם היחידה בה לא הצליח להשיב את ההשקעה, שכן קהל רב חשש לחזור לאזור האסון. הפסטיבל עצמו התאושש בזכות אמצעי אבטחה וזהירות חסרי תקדים הננקטים במקום, שהיוו מגדלור לאירועים דומים באירופה.

Callejeros בבואנוס איירס, 2004

אסון עצום מימדים שהוא קודם כל תוצאה של חמדנות: למועדון בו הופיעה להקת Callejeros הגיעה כמות גדולה פי שלושה מזו שהמועדון יכול להכיל. לאחר מכן ניצתה אש, לפי מקורות מסוימים מקורה באדם שהדליק זיקוק במועדון ולפי מקורות אחרים – מדובר במנהל הלהקה, שהביאה לשריפת ענק ולמותם של 194 אנשים.

ברלין סירבה לארח את המצעד ושנה לפני כן גם העיר בוכום, ושתיהן ידעו למה: הקהל הרב והאנרגטי של האירוע היה גדול מדי מכדי שאפשר יהיה לפקח עליו. בדואיסבורג נענו לאתגר והמופע הסתיים באסון אדיר, בו נהרגו 21 אנשים.

בגרמניה עדיין מחפשים את האשמים באסון


פסטיבל Mawazine במרוקו, 2009

זה היה אמור להיות האירוע שיציב את מרוקו במרכז הזירה המודרנית הבינלאומית: הופעות של סטיבי וונדר, קיילי מינוג ואניו מוריקונה באירוע שנמשך לא פחות מתשעה ימים בעיר רבט. אלא שביום האחרון, אחרי סט של הזמר עבד אל-עזיז סאטי, נמחצו ההמונים בדרך החוצה והאירוע הסתיים ב-11 הרוגים, שהשכיחו את החגיגה שהיתה בעיר בתשעת הימים שלפני כן.

הדיווח על האסון במרוקו

ה-18 ביולי היה אמור להיות ה-יום של מעריצי משינה, בדרך להופעת הפרידה מהלהקה המצליחה בישראל. באותו היום משינה היתה אמורה להופיע ב"אתרוק", הבמה הגדולה ביותר של הפסטיבל המרכזי בישראל לרוקנרול. אלא שכבר בהופעת החימום של טיפקס נודע על לחץ עצום בכניסה למקום, במהלכו נהרגו איטן פלד וחן יצחק. חמישה ימים לאחר מכן מתה נעמה אלקריב מפצעיה. אסון ערד הוא נקודת האפס של אבטחת המופעים בישראל וטרגדיה שגם למשינה, המפורקת ממילא, היה קשה להתאושש ממנה, אך גם לרוק הישראלי כולו. אסון ערד, לצד רצח רבין, סימל את שקיעת תור הזהב של מועדון הרוקסן ומעל הכל, הוא היה יום קיץ עצוב, נורא ואיום שבסופו מתו שלושה אנשים שרק אהבו מוזיקה, מוות מיותר להכעיס.

אסון ערד בהופעה של משינה: ככה זה קרה