לפני כשבוע, כשפרצו המהומות בלונדון, ג'ונתן קו ("מועדון האידיוטים", "בית השינה"), בוודאי השקיף מדירתו שבעיר והרהר בחיוך. כמו כולנו, גם הוא כנראה סבר שאירוע כזה לא יכול היה להתרחש לפני עשר שנים, כשטוויטר ופייסבוק לא היו קיימים ומכשירי הסמארטפון היו מנת חלקם של מתי מעט בלבד. קו יודע דבר או שניים על השפעות טכנולוגיות, אחרי הכל, ב-2010, רגע לפני שהאמצעים הללו החלו לשנות משטרים במדינות, הוא כתב את הספר הנפלא "הפרטיות האיומה של מקסוול סים".
מקסוול סים הוא פרוד בודד בן 48. רעייתו קרוליין עזבה אותו עם בתם לוסי, אמו נפטרה כבר מזמן ואביו חי הרחק באוסטרליה. מקסוול ("סים. כמו סים קארד") מחפש ח?ברה, קצת מגע אנושי. כשהוא חוזר הביתה מביקור אצל אביו, הוא מגלה שיש לו למעלה מ-70 חברים בפייסבוק ותיבת דוא"ל מלאה, אבל איש לא מביע בו עניין מלבד כל אותם ספאמרים שמציעים לו להגדיל את איבר המין. נואש ובודד הוא יוצא למסע, תרתי משמע, בעקבות עברו, במהלכו הוא מתאהב מחדש. ולא, מושא אהבתו אינו בן אנוש אלא מכשיר GPS, עוד זרז לניוון שאנחנו עוברים בעקבות השימוש המוגבר בטכנולוגיה מתקדמת.
הסיבה העיקרית לכך ש"הפרטיות האיומה של מקסוול סים" צריך להיות מועמד מוביל לתואר הספר המתורגם של השנה, טמונה בכך שבנוסף להיותו קולח ומהנה, קו לא רק מייצר בעלילה שלו קצוות, הוא גם סוגר אותם בהידוק רצוף פואנטות מצוינות, בניגוד לסופרים רבים המתקשים במשימה. אחד התסמינים השליליים הגדולים ביותר לספרות של ימינו הוא חוסר היכולת לסיים ואת זה קו עושה מצוין, אם כי על הסוף המשובח מעיבה תוספת מיותרת, אפילוג בן שבעה עמודים שאותו מומלץ לא לקרוא מכיוון שהוא רק גורע מהיצירה.
מקור ההשראה של קו היה דונלד קרואוהרסט, ספן בריטי שיצא ב-1968 ביאכטה למסע סביב העולם וכתב יומני מסע מזויפים שהעידו על כך שהוא עומד במשימה, אף על פי שלא צלח אפילו חלק ממנה. בעמוד 78 מסביר קו מדוע מה שעשה אז בלתי אפשרי היום: "לפני ארבעים שנה היה דונלד קרואוהרסט יכול להסתתר חודשים ארוכים בלב האוקיינוס האטלנטי, כתם זעיר על פני הים, מוקף אינסוף מיילים של ים פתוח ובכל זאת נסתר מעיני כל אדם. כיום חגים מעלינו לוויינים שממוקדים בנו כל רגע ורגע, שמאתרים את מיקומנו במהירות ובדייקנות שמעל לכל דמיון".
דרך הסיפור של קרואוהרסט וסיפורים אחרים מעברם של סים ושל הקרובים אליו, קו מדגים את הצדדים הטובים והרעים של הדור הישן לעומת העידן המודרני, צדדים שעולים לא אחת בדיוני סלון פשוטים בימינו (עמוד 79): "האם דונלד קרואוהרסט היה סתם פחדן? לא יכולתי לראות את זה כך. כשיצא למסע הוא היה בן שלושים ושש, ואני עצמי הרגשתי כמו ילד בהשוואה אליו למרות שכבר מלאו לי ארבעים ושמונה... בן שלושים ושש! כשאני הייתי בגילו עדיין התלבטתי כמו רוב החברים שלי אם אני מוכן להביא ילדים לעולם. קרואוהרסט התמודד עם השאלה הזאת הרבה לפני כן: היו לו כבר ארבעה ילדים. מה קרה לדור שלי? למה איחרנו כל כך להתבגר? נדמה שהילדות שלנו נמשכה עד אמצע שנות העשרים לחיינו. בגיל ארבעים עדיין היינו בבחינת מתבגרים. מדוע היינו צריכים כל כך הרבה זמן כדי לקחת אחריות על עצמנו שלא לומר על ילדים משלנו?"
אבל כמו שאנחנו יודעים, העובדה שהחבר'ה ההם התבגרו בגיל צעיר לא בהכרח עבדה לטובתם ולא תמיד היתה הבחירה שלהם. פתאום מתברר שאולי לא היה כל כך טוב שהורינו הגיעו לגיל שלושים כשבחיקם כבר שניים או שלושה ילדים; שגם הם מבינים שהחמיצו משהו, שהם פשוט לא הרשו לדילמות הקיומיות שלהם לפרוץ גם אם מאוד רצו, כי מסלול החיים של אז פשוט לא אפשר להם לבעוט במוסכמות ולחיות לפי החוקים שלהם.
"הפרטיות האיומה של מקסוול סים" הוא ספר מעורר מחשבה, הממחיש כמה בודד יכול האדם להיות דווקא בעידן שבו העולם הפך להיות קטן והכל זמין יותר, אבל גם מפזר את ההילה סביב דור האבות והסבים שלנו, אלה שלכאורה פעלו מתוך אמות מידה מוסריות יותר. באיזה צד של המפה אתם נמצאים? גם אם התשובה נראית לכם ברורה, אולי הספר הזה ינווט אתכם, בסיוע מכשיר GPS בעל קול חושני, למסקנה האמיתית.
הפרטיות האיומה של מקסוול סים // ג'ונתן קו, תרגום: ברוריה בן-ברוך, הוצאת כתר, 375 עמודים