פתיחת ליגת העל בכדורגל: המוזיקה שמשנה את המשחק

ההשראה מיוון, הלהיטים של אייל גולן ואתניקס והשירים שהשחקנים שנאו: לרגל פתיחת ליגת העל, חזרנו למה שבאמת משנה - שירי הכדורגל. מיוחד

עופר פרוסנר

בידיעה שפורסמה במקומון תל אביבי כלשהו סופר על אלירן עטר, שחקן מכבי תל אביב, שלטענת הכתבה ביקש מאוהדי הקבוצה להחליף את שיר השחקן שלו – "אלירן עטר, בחור אחושרמוטה, אלירן עטר, עולה", למשהו עם ווייב טיפה יותר חיובי.

הסיפור הזה, איזוטרי ככל שיהיה, מדגים את החשיבות של שירי עידוד בכדורגל, קודם כל על השחקנים. הקלישאה גורסת ששחקני כדורגל שמחים להגיע לקבוצה כי "אין מה להגיד, הקהל כאן הוא משהו מיוחד", אבל כמו כל קלישאה – גרעיני האמת נראים בה בקלות: באופן שקשה להבין מתחומי עבודה אחרים, הקשר בין ספורטאים לקהל נע בין סימביוטי לטפילי, והשירים המוקדשים לשחקנים הם ההתגלמות הגבוהה ביותר של הדבר עצמו. כשאלירן עטר לא רוצה שישירו לו שהוא "בחור אחושרמוטה", זה נובע מאיך שהוא רוצה שיתפסו אותו. אלירן עטר אומר, בעצם, שהתדמית שלו, או אולי איך שהוא תופס את עצמו, תלויים בקהל שלו. זה גם אומר, שיש לשירים שהאוהדים שרים ביציע, הרבה מאוד חשיבות.

עוד בוואלה! NEWS

"עם כל הקושי של הקורונה, דווקא בתקופה הזו החלטתי להתחתן ולעשות ילד"

לכתבה המלאה
כמו במוזיקה המזרחית - קודם כל לוקחים מהיוונים והטורקים. אוהדי פנאתנייקוס אתונה (צילום: GettyImages)

בעוד ששירים לקבוצות היו קיימים תמיד בארץ (ונוצרו על ידי טובי הזמרים – משלמה ארצי על מכבי נתניה ועד איתן מסורי להפועל רמת גן), וזכורים גם שירים שקהלים בארץ היו שרים, כמו ששוכני יציע ג' בקרית אליעזר היו שרים למכבי חיפה את "רקדי" של ישי לוי; אבל שירי עידוד היו בעיקר CHANTS, שורות קליטות כמו צ-הוב עו-לה, הש-לי-שי ב-דרך וכדומה. השינוי הגדול בהתנהלות של הקהל בארץ הגיעה בעקבות חשיפה לקהלים זרים: "אפשר להגיד שהשינוי הגדול בתפיסת אוהדי הכדורגל הגיע בגלל הפיינל פור של היורוליג בכדורסל דווקא, בשנת 94", מספר ע', אוהד של הפועל תל אביב. "הגיע לכאן קהל גם של אולימפיאקוס וגם של פנאתינייקוס, שהראו איך מעודדים".

כאן זו הנקודה להסביר, ששלוש המדינות שהשפיעו יותר מכל על תרבות האהדה בארץ הן יוון כאמור, טורקיה ואיטליה. תרבות האולטראס (כינוי לקבוצות אוהדים פנאטיות ואף קיצוניות בחלקן) במדינות האלו מאוד מפותחת, וכמו שלארץ הגיעו דברים שהתחילו שם כמו שלטי ענק, דגלי פריסה, ארגוני אולטראס מסודרים וכמובן הפירוטכניקה על שלל החזיזים והאבוקות, גם כל מה שקשור לשירים הגיע משם. כך, לחנים שהיו מושרים ביציעי האוהדים באצטדיון עלי סמי ין של גאלאטאסריי ובסן סירו במילאנו, אומצו בארץ. במידה לא מועטה, ממשיכות המדינות האלו להיות אבן שואבת בתחום.

הפך להמנון של כולם. אוהד ליברפול עם צעיף "You Never Walk Alone" (צילום: GettyImages, Christopher Furlong)

וישאל את עצמו הקורא התרבותי אך המעורה ספורטיבית: למה לא אנגליה? הרי הליגה האנגלית פופולרית מאוד, ולכל חובב כדורגל יש קבוצה שנייה בממלכה המאוחדת. גם מקומה של המוזיקה הבריטית בישראל לא נפקד - החל מהביטלס והסטונז וכלה באיימי וויינהאוס ואדל, כולם עשו עלייה מוצלחת לארץ. אז כן, שירים ממגרשי הכדורגל באנגליה נכנסו לפנתיאון (בראש ובראשונה "You Never Walk Alone" אותו החלו לשיר אוהדי ליברפול, ואימצו גם קבוצות אחרות בכל העולם, ואחת הדוגמאות הכי מרגשות היתה בהלוויותו של רוברט אנקה, שוער האנובר שהתאבד עקב דיכאון), אז למה בעצם, לא בארץ הקודש? "תראה, הקהל האנגלי הוא מוזיקלי בצורה לא רגילה", מסביר ע', "פה בארץ זה פשוט לא עובד. שירים צריכים להיות כמה משפטים, וזהו".

נקודה מעניינת שאולי כן יכולה לגעת בצורה עקיפה בתרבות הכדורגל האנגלית היא שאחד הדברים שאולי חסרים הכי הרבה בכל מה שקשור לכדורגל בארץ, הוא ההומור העצמי הנעדר של המשתתפים במשחק. מה שנראה שלעתים דוחה אנשים מהצטרפות לקהל אוהדי הכדורגל הוא הרצינות הרבה מדי של העוסקים במלאכה. רגע נדיר של אירוניה/הומור עצמי, נרשם לפני 9 שנים. אירגון האוהדים של מכבי חיפה היה צריך להחליט על שם, ומי שנתן להם אותו בעצם היו אוהדי מכבי תל אביב, שהיו נוהגים לשיר להם שהם קופים ירוקים.

על אף היותו מכביסט, "דינרוס" היה כזה שוס שאוהדי הפועל לא יכלו לוותר עליו. זאב נחמה (צילום: נמרוד סונדרס)

בהנחה שלא מתכוונים לשירים שבאים לעצבן שחקן יריב ספציפי – יש יסוד סביר להניח ששיר השחקן הראשון היה של אוהדי הפועל תל אביב והוא כוון לחיים רביבו, וגם הוא, כבדרך פלא הגיע מהכדורסל. באולם אוסישקין ז"ל היו מנגנים אז את הלהיט "אני מאמין" (המוכר בכינויו "משיח, משיח, משיח") של הרב קרליבך, אותו לקחו אוהדי הכדורגל לבלומפילד והדביקו לרביבו.

בחירת שיר השחקן מעניינת הרבה יותר מבחירת שיר לקבוצה, בעיקר עקב החיבור המוזיקלי של שתי ישויות עם אופי נפרד: מצד אחד השחקן, מצד שני השיר. בהפועל תל אביב לדוגמא, יש מעין ועדה של בין שישה לשמונה אנשים שמחליטה על שירים לשחקנים החדשים כל קיץ. יוצא אימייל מסודר למכותבים, שמתבקשים לתת הצעות לשיר ולשחקן.

מעניין לראות שבניגוד לפנאטיות האנטי-מכביסטית של אוהדי הפועל (לא ללבוש צהוב או משהו עם צהוב לעולם, למשל), לשירי השחקנים היא לא הגיעה, וגם שירים של זמרים שידועים כאוהדי מכבי, יכולים להפוך לשירי שחקן לגיטימיים. דוגמא טובה היא להקת אתניקס והלהיט "תביא קצת דינרוס", אותו חיבר הסולן זאב נחמה, שהוא מכביסט ידוע ואף עומד מאחורי "צהוב עולה זה מכבי", אחד משירי האליפות של מכבי. עם זאת, ישנם חוקים לא כתובים בנוגע לבחירת השיר: אסור לבחור בשיר ששימש לשחקן בקבוצה אחרת, למשל. גם לא חייבת להיות חפיפה בין כמה שהשחקן טוב לכמה שהשיר שלו טוב. כך – גאבור הולמאי ההונגרי התחיל בבלומפילד עם "חולה על כדורגל" של אייל גולן – אוהד בית"ר אגב – ועקב "חולשתו" של השיר, הוא הוחלף באחר.

הייתם מאמינים ששיר שלו לא עבד? אייל גולן (צילום: נמרוד סונדרס)

אחת מהאמיתות הקשות ביותר שלומד כל אוהד כדורגל הוא שאין לו שליטה על הנעשה בכר הדשא מתחתיו. לא משנה כמה תעודד חלוץ, הוא עדיין יכול להחטיא פעם אחר פעם ממרחק של מטר. ההשקעה הרגשית הזו בדבר שאין לך שליטה עליו, יכולה לגרום לכמה תחושות אפשריות, בהן חוסר אונים ודיסאוריינטציה, דיכאון ועצב. ואחרי כמה הדקות האלה, שמגיעות לרוב אחרי הפסד באמת באמת צורב, אתה מנסה לחפש דרכים שבכל זאת תוכל להשפיע באמצעותן. כך התפתחו אמונות תפלות למיניהן, טקסים, מקומות קבועים באוטו וחולצות מזל.

ליגאל אנטבי, מגן שמאלי ששיחק במשך 10 שנים בשורות הפועל תל אביב ואחד שאוהדיה ידעו איתו הרבה מהתחושות שפורטו לעיל, הודבק שיר שחקן לפי מנגינת "אמא שלי" של נועם קניאל. אנטבי היה שחקן אהוב בקבוצה, ונוצר דיסוננס עם שיר השחקן שלו. יום אחד, בראיון אחרי משחק בתוכנית שירים ושערים, ביקש אנטבי מהאוהדים מעל גלי האתר שיחליפו את שיר השחקן שלו למשהו יותר נורמלי. האוהדים סירבו, ואנטבי נשאר עם "אמא שלי" עד סוף הקדנציה שלו.

לא עזרה קדנציה בת 10 שנים - נועם קניאל זה נועם קניאל. יגאל אנטבי (צילום: ברני ארדוב)

וזה הצד השני של הסיפור של אלירן עטר, הצד של האוהדים: צרכן הכדורגל המודרני יודע שהשחקנים על המגרש מרוויחים הרבה יותר ממנו, ומי שמממן להם את המשכורת זה בעצם הוא. אל חוסר השליטה האינהרנטי של המשחק במה שקורה על כר הדשא, מצטרפים גם גורמים נוספים, כמו ההתאחדות, בעלי קבוצות, הטלוויזיה שעושים במשחק כבשלהם. אבל בשירי השחקן מחזיר לעצמו האוהד את הכח – בשירים מאדיר האוהד את עצמו ומנסה להשמיע לכל מי שרוצה לשמוע, שהמשחק שייך לו. לא אלירן עטר ולא יגאל אנטבי, לא אבי לוזון ולא רון חולדאי, יגידו לאוהד הכדורגל מה לשיר ביציע. וזה, גבירותיי ורבותיי, כח שאין לזלזל בו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully