פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דויד גרוסמן: המנטליות של ההתנחלות כבשה את המדינה

      בראיון נדיר שהעניק הסופר לעיתון הצרפתי "ליברסיון" הוא מדבר על יחסי ישראל והפלסטינים והעתיד. "אנו הורסים לעצמנו את החיים מזה שלושה דורות"

      בחודש יוני יצא לאור בישראל ספרו החדש של דויד גרוסמן, ובהזדמנות זו נאמר כי גרוסמן לא יתראיין בנושא לכלי התקשורת השונים. היום (ראשון) דווקא מתפרסם ראיון עם הסופר, וזאת בעיתון הצרפתי ליברסיון לרגל צאתה לאור של המהדורה הצרפתית של ספרו הקודם, "אשה בורחת מבשורה".

      "האזור הזה לא מעודד את הספק. זה אזור שבו הכל מיידי. הכל גורם לך להגיב מיד, לא לחשוב לרגע", אמר גרוסמן בראיון. "אנחנו חיים במצב שגורם לנו לאבד צלם אנוש. צריך להילחם כדי להזכיר לאנשים שכולנו בני אדם ושלכולנו מגיע לחיות חיים נורמלים. אנחנו הורסים לעצמנו את החיים מזה שלושה דורות. האנשים כאן, ויהיו אם יהודים או ערבים, שיכנעו את עצמם כבר שהם נידונו לטבוח זה בזה, לחיות במלחמה. הם כבר משוכנעים שזה הגורל שלהם".

      השיחה עם גרוסמן נערכה בירושלים בחודש שעבר, וכפי שציין העיתון הצרפתי, הוא נשמע בה אופטימי. "אני חושב שאם נהיה מסוגלים להתגבר על המכשולים הרבים שעומדים בפנינו, יש כאן פוטנציאל לקיים יחסי שכנות טובים באזור", אמר הסופר. אני לא חושב שהפלסטינים והישראלים יתאהבו זה בזה, אבל ממילא אנחנו לא מחפשים אהבה בין העמים. עם זאת, אם השלום יאפשר לנו להכיר זה את זה ואת השפה והנופים של האחר, אולי תהיה אמפטיה בין העמים, גם אם זה ייקח שנים. זה יהיה תהליך קשה, שכן השלום יחייב פשרות כואבות של שני הצדדים, מה שיגרום לפנאטים בשני המתרסים לעשות את כל שביכולתם כדי לעצור את לידת השלום".

      דויד גרוסמן מקבל את פרס השלום בפרנקפורט, 2010 (GettyImages , Ralph Orlowski)
      דויד גרוסמן ורעייתו (ספק: אימג’בנק – GettyImages)

      "אין לי אמון ברצון הטוב של המדינות הערביות"

      "אם נהיה חכמים ואמיצים ונגיע לשלום הזה, העולם יופתע לראות באיזו מידה הישראלים והפלסטינים יכולים לעבוד יחד ולהשתמש בכישוריהם כדי להתחיל לנהל חיים נורמלים", הצהיר גרוסמן. אני מדבר על חיים נורמלים, אבל אני לא יודע בדיוק מה זה, כי מעולם לא חייתי חיים שכאלה. אני יכול רק לדמיין שאם ניתן לפלסטינים לחיות בלי הצל שלנו, והם אם הם יוכלו לגדל ילדים בלי פחד, והם אם יוכלו לחיות בכבוד אנושי, הם יוכלו לגייס את כל האנרגיה שלהם כדי לבנות את מדינתם, וזה נכון גם לגבינו. גם לישראלים אין באמת זכות לנהל חיים כמו שצריך, אנחנו רק עוברים ליד החיים האמיתיים. זה נורא".

      בהמשך התייחס גרוסמן להשפעת המלחמות על התודעה הישראלית ואמר: "ישראל חיה מעל מאה שנה במעגל האלימות, מה שמוציא מאיתנו את האספקטים הכי אלימים, אגרסיביים ופרנואידים. לא בגלל שאנחנו גרועים במהותנו מעמים האחרים, אלא בגלל שכל עם שיהיה במצב כמו זה שלנו יגיב באותה צורה. כתוצאה מכך, אנחנו מחלקים את העולם לטוב ולרע, אנחנו עושים דמונזיציה של האחר, אנחנו עושים אידיאליזציה לעצמנו ואנחנו מחוקקים חוקים שתואמים את החרדות שלנו ולא את הערכים שלנו. מה שקורה היום בישראל זה צמצום מתמשך של הדמוקרטיה במדינה. חבורה של יהודים משיחים טרופי דעת לקחה מדינה שלמה כבת ערובה. מיעוט קטן מכתיב את מערכת הערכים המוסרית שלנו, את הפוליטיקה שלנו ואת העתיד שלנו, והרוב משתף איתה פעולה ומקבל דברים שהיו בלתי נתפסים כאן עד לפני עשר שנים. המנטליות של ההתנחלות כבשה את המדינה".

      "בכל מקרה", סיכם גרוסמן, "ברור שהיהודים תמיד יהיו מיעוט קטן במזרח התיכון. לכן, אני לא פציפיסט ואני לא מציע לרגע שנוותר על צבא חזק. אין לי אמון ברצון הטוב של המדינות הערביות, שכן הן מעולם לא הפגינו רצון שכזה מולנו, ואגב גם אנחנו לא הפגנו רצון שכזה מולם. לפיכך, אנחנו זקוקים לצבא חזק, אבל צבא שכזה לא יכול להיות האמצעי היחיד שיבטיח את הישארותו כאן. במקום שהצבא יהיה כלי שיעזור לנו להתקדם לעבר חיים טובים יותר, הוא הפך כאן למטרה בפני עצמה".