ארקטיק מאנקיז מרגשים, ועוד דיווחים מפסטיבל Lowlands בהולנד

פסטיבל Lowlands ההולנדי הפגיז עם כל השמות הכי חזקים ברוקנרול, אבל יותר מכולם היה זה אלכס טרנר מהארקטיק מאנקיז שמחץ לעינב שיף את הלב: מיוחד

עינב שיף, הולנד

"אומרים שזה משתנה כשהשמש יורדת" כתב אלכס טרנר, סולן ארקטיק מאנקיז ב-"When The Sun Comes Down" והיופי בפסטיבלי מוזיקה כמו Lowlands ההולנדי הוא שאין זמן לחכות שהשמש תרד – אפשר לתת בראש מההתחלה. וככה, מבלי לתת לקהל הצנוע של 60 אלף איש להתארגן, Lowlands מציע קלחת מסחררת של כמה מהשמות הכי מעניינים ברוקנרול, אחד אחרי השני; כאילו כדי להזריק קצת שכחה לאנשים שבאו לבד, או כאלה שהגיעו ממדינה שכרגע נזכרה איך נראה טרור או שניהם ביחד. ההולנדים, מלאי חששות לאור האסון בפסטיבל Pukkelpop שבבלגיה השכנה, מתחילים לעבוד מוקדם. מי יודע מה יקרה כשהשמש תרד.

וכך, מהכניסה מזדמזם מכיוון אחת הבמות "Pumped Up Kicks" של פוסטר דה פיפל, המנון הקיץ המוצדק זה שנים, ומלווה אותך בתחושה שכנראה הגעת בזמן. מכאן, הרגליים והאזניים מנסות להדביק זו את זו עם Wolf Gang בתצוגת תכלית של מעט החומרים שיש להם והם נראים כמו איך ש-MGMT נראו פעם וכנראה לא ישובו להיראות, ואחרי זה The Horrors, עם פאריס בדוואן הסמי-פלסטיני מנחיתים כאפה אלימה של צלילים מהפנטים על הקהל שבקושי הספיק לשתות 4 ליטר בירה (בכל זאת – הולנדים), ולא הבין למה הוא רואה כפול.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

על-ידי WE SURE חברה לביטוח
לכתבה המלאה
Friendly Fires הצליחו בהופעה שלהם להפוך את השעה חמש בערב לחמש בבוקר. בפסטיבל לולנדס (צילום מסך)

הלאה, אין זמן. Friendly Fires משחררים את הנצרה ונראים מעולה עם רצף שירים שגורם לבמה שלהם לרקוד יחד איתם. השילוב של שירי "Pala", אלבומם השני יחד עם שירים נבחרים מאוד מאלבום הבכורה הופך את הגיג שלהם לרוצח משוכלל ומדויק והסולן אד מקפרליין הוא מוציא ומביא מושלם למסיבה הזו. כשהוא שר על אותה "Blue Cassette" שהוא מצא באיזה מחסן אפשר להרגיש את האצבעות שלו מדגדגות את הסליל ושואבות משם חיים שלמים. סיום הסט עם "Paris" ו-"Kiss of Life" הפך את השעה חמש בערב לחמש בבוקר –ידיים באוויר ורגליים במצב צבירה של פירה.

בדרך הלא קצרה מבמה לבמה, ההולנדים מתגלים כשיכורי הרוקנרול הכי חביבים שיש, כאלה שתמיד יסבירו לך באנגלית בהירה להיכן אתה צריך להגיע וגם יבדקו עבורך בטלפון מי הלהקה הבאה שאמורה להופיע אם אין לך תוכנייה. הם שוטפים את השמש בחיוכים הלבנים שלהם והבעיה היחידה עם זה היא שאתה אף פעם לא יודע מי עושה לך עיניים בחזרה, הם ממילא תמיד נראים כאילו מישהו מדגדג אותם.

לכן לא פלא שכולם עפו לשמיים ב-"Young Blood" של The Naked And Famous, שיר שמרוב שהוא מוכר ג'ינסים נשכחו המילים היפות שלו. "אנחנו צעירים ונאיבים ועדיין צריך לזה כישרון מסוים" וייתכן וחלק מהאופן הבריא שבו האנשים האלה חיים נעוץ בכישרון שלהם להיות צעירים ונאיביים, מבלי לראות בזה בעיה.

על פי כל קנה מידה היתה הופעה נפלאה, בדיוק מה שציפית באימונים על האייר-גיטר בבית. אלכס טרנר מהארקטיק מאנקיז (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

ואז השמש ירדה ואחריה גם מיילס קיין, שהיה חביב ואנרגטי אבל כמו בסיפור הקצת עצוב של השנה הזו שלו, הוא היה רק חימום לארקטיק מאנקיז, שההולנדים הצעירים חיכו להם כמו שהוריהם ציפו לקאמבק שלא היה של ון באסטן. הם הופיעו בפסטיבל ב-2006, מסתבר, ועכשיו הם כאן ולאלכס טרנר יש תספורת חדשה והוא נראה איתה כמו ג'יימס דין, יפה תואר, גברי ופגיע שמסתכל על זונות רק כדי לכתוב עליהן. איזה ממזר, אתה חושב לעצמך ושר עוד פאקינג שה-לה-לה כמו שהוא עושה.

יש הופעות שאתה מחכה להם כל כך הרבה זמן וכשהן מגיעות, אתה נהנה בהן מאוד, אפילו מתרגש וצועק, אבל בסוף מרגיש עצם בגרון. כן, עצוב שלא היה את "Piledriver Waltz" ובעצם שכל העסק נגמר אחרי שעת פסטיבלים דחוסה ואינטנסיבית ולא נמשך ונמשך כאילו זה הבארבי בתל אביב, אבל זה לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו.

הרי על פי כל קנה מידה היתה הופעה נפלאה, בדיוק מה שציפית באימונים על האייר-גיטר בבית ואם עוד פעם תזכה לחיבור שבין "Teddy Picker" ו-"Crying Lightning" ואז "A View From The Afternoon" ו-"I Bet You Look Good on The Dancefloor", סביר להניח ששוב תשאיר את מיתרי הקול שלך עם השתן והבירה שנספגו באדמה האומללה של המקום.

בסוף זה תמיד אותו סיפור – תקווה, אכזבה ומוזיקה ברקע, מוזיקה שאי אפשר בלעדיה. אלכס טרנר מהארקטיק מאנקיז (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

בסוף, מול יוטיוב שמשחזר שירים שהיו כמה מרגעי השיא של ההופעה, אתה מבין שהבעיה היא שהכל נכון: כל הטקסטים האלה של טרנר לא קהים אף פעם, והריפים שמלווים אותם תקועים שם בראש כמו אתרי פורנו שנשמרים ב-History של המחשב. גם פסטיבל רחוק אלפי קילומטרים מהבית לא מכניסים אותם לקונטקסט אחר, בסוף זה תמיד אותו סיפור – תקווה, אכזבה ומוזיקה ברקע, מוזיקה שאי אפשר בלעדיה. גם כשהשמש שוקעת, זה פשוט לא משתנה אף פעם.

ארקטיק מאנקיז - ההתבגרות מעולם לא נשמעה יותר טוב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully