אז סגרנו שישראל היא חלום רע?

מישהו צריך להכיר סוף-סוף למבקרים בארץ הזאת את המושג השגור בפי כל מבקר קולנוע בארצות הברית – ספוילר. משמעות המושג (המוכר כבר, בטוחני, לרובכם המכריע) היא אזכור פרט שידיעתו מראש עלולה לפגום בהנאה מיצירה כלשהי. במקרה כזה יש להזהיר את הקוראים מפני הבאות. הווה אומר: כאשר מחליט מר יהודה סתיו, מבקר הקולנוע הנכבד של "ידיעות אחרונות", לקלקל לאנשים את ההפתעה הנכונה להם מצפיה נקיה ב"נפלאות התבונה", טוב יעשה אם יתריע על כך מראש, לכל הפחות. או במילים אחרות: יהודה, תסביר לי בבקשה למה? למה לקלקל? אתה היית רוצה שיהרסו לך?

והנה כל התוקפנות הזאת רק כדי להתנצל בעצם: גם הרשימה הזאת היא, במידה רבה, ספוילר. היא אינה מתכוונת לחשוף בפניכם לחלוטין את ההפתעה המרכזת סביבה את עלילת "נפלאות התבונה", ועם זאת, היא כן מבקשת לצאת נגד הבנאליות הסכמתית של אותה הפתעה.

די. נמאס. לא רוצים יותר. נקעה נפשנו מסרטים שמרמים אותנו. אין לנו כבר כוח לאותה הפתעה אווילית שהינה תמיד אותה הפתעה – הגיבור חלם את הכל, דמיין חצי מהדמויות, לא באמת היה שם, הזה את כל החצי השני, הוא בעצם משוגע, הוא בעצם מהעתיד, או כפי שהיטיבו לנסח מחברי סדרות ספרותיות לנוער מזן "צמרמורת" – הוא מתעורר ומגלה שהכל היה רק חלום. יופי טופי. לא רוצים יותר סרטים כאלה.

ושלא תבינו לא נכון – כותב שורות אלה הינו חובב שעשועי מציאות בדם. איש שבורחס נח לבטח על מדף הספרים שלו, איש שפיליפ ק' דיק הוא מאבות המזון העיקריים של חייו – אבל לכל תעלול הרי יש גבול. ויש הבדל בין עיסוק אמיתי בשיגעון ותפיסת המציאות לבין טרנד הוליוודי בזוי ומשעמם, שתכליתו רענון, עלאק, של הנוסחה ההוליוודית הכי בסיסית. נדמה שפרנסי עיר הסרטים עייפו מאותה נוסחה ישנה: "בחור פוגש בחורה, בחור מתאהב בבחורה, כוח מרושע מפריד ביניהם, אך לבסוף הם מתאחדים" וחיפשו להם נוסחה חדשה. זו באה להם עם סרטים נודעים כמו "מועדון קרב" ו"מאטריקס" (דוקא סרטים טובים), והיא פשוטה ופשטנית לא פחות מהקודמת: "בחור פוגש בחורה, בחור מתאהב בבחורה, מסתבר ששום דבר מכל זה לא באמת קרה, אך לבסוף הם מתאחדים".

כך, על פי כלליה הנוקשים של הפורמולה החדשה, ניגש רון האוורד (הג'ינג'י מ"ימים מאושרים") לביים את "נפלאות התבונה". הפשע שלו ושל התסריטאי, עקיבא גולדסמן, הוא כפול, שכן הם בחרו ליישם את הנוסחה על גבו של סיפור אמיתי, על אודות מתמטיקאי זוכה פרס נובל בשם ג'ון נאש. הסיפור האמיתי דווקא מעניין, עסיסי, סוער – אך לא תואם במדויק את המבנה הקבוע של הדוגמה. על כן השמיטו האוורד וגולדסמן את כל הסיפור מן הסיפור, והשתמשו במה שנשאר כמקפצה לרקיחתה של אותה עלילה שכבר ראינו וכבר שמענו.

כמו כל סרט שפועל על פי נוסחה – בניגוד לסרט שמנסח אותה – "נפלאות התבונה" הוא קיטש זול. מה זול? חינם אין כסף. מלבד ההפתעה הלא מפתיעה בעליל אין בסרט הזה דבר שימשוך לצפייה בו. הכל בינוני, הכל שטחי, הכל רגיל, הכל יבש. די, לא רוצים סרטים כאלה.

עם כל הרע הזה, נורא מפתה להיכנס גם בראסל קרואו, כוכב הסרט. זאת לא בעיה לתאר אותו כעוד דמות מפס הייצור ההוליוודי, שתורמת את חלקה ליישום הנוסחה. אלא שקרואו נותן בסרט הזה וואחד תפקיד, שנון ומרגש, ובזכות תצוגת התכלית שלו, איכשהו, "נפלאות התבונה" הוא לא סרט גרוע עד כדי כך. כמעט שווה את מחיר הכרטיס. ובכל זאת, מספיק עם הסרטים האלה.