צ'יפופו בניו יורק

לא האמנתי שאני אגיד את זה, אבל Seafood (להלן סיפוד) זה כבר לא מה שהיה פעם. סימן ההיכר של הרביעיה הבריטית הזאת, שפועלת כבר כמה וכמה שנים בשולי סצינת האינדי הלונדונית, תמיד היה העובדה שהם נשמעים הרבה יותר אמריקאים מאשר אנגלים. את ההשראה למוזיקה שלהם, כמו גם את הצידוק לקיומם, הם שאבו מאז ומתמיד מסצינת הנויז האמריקאית ולהקות רוק אלטרנטיביות ממעבר לים.

הם לקחו מסוניק יות' (טוב, בעיקר מסוניק יות') וגם מפייבמנט המוקדמים ומדינוזאור ג'וניור וסבדו ומכל מלכי הרעש של אמריקה. הם הפנימו טוב-טוב את יסודות ניסור הגיטרות וגם למדו איך לשלב בו מנגינה ראויה, ונתנו את האינטרפרטציה האישית שלהם לעניין בהופעות במועדונים קטנים (לי יצא לראות אותם לפני כמה שנים בחדרון העליון של מועדון הגראז' בלונדון לצד להקות כמו פורמולה 1, והם לא אכזבו) ובשורה של סינגלים שיצאו בלייבל "פירס פנדה", שהקטלוג שלו עמוס בסינגלים של להקות כמו קניקי, טייגר, אמברייס, דה פקדילוז, Idlewild (שסיפוד חיממו), לינוליאום, להקת הבנות אלקטראליין וגם להקות שבסופו של דבר פרצו למיינסטרים כמו פלסיבו וקולדפליי.

סיפוד נשארו ב"פירס פנדה" יותר מן המקובל, ואפילו הוציאו שם לפני שנתיים את אלבום הבכורה שלהם, “Surviving the Quiet”. אחרי שנים בהן התבססו כאנדרדוגים החליטה הלהקה לעבור ל”Infectious Records” (ביתם של אש ו-My Vitriol), שם הוציאו את האלבום השני שלהם והחדש שלהם, “When Do We Start Fighting” (אן.אם.סי), אותו הקליטו בניו יורק בהפקתו של אחד האלילים שלהם, איליי ג'ני מלהקת Girls VS Boys המיתולוגית.

סיפוד היו אקסטטים לחלוטין מההזדמנות להקליט אלבום באמריקה ועוד עם מפיק אמריקאי מלהקה אלטרנטיבית אמריקאית שהם מעריצים והכל - את זה אפשר לראות בשלל הבונוסים לדיסק החדש המצטופפים יחדיו ברצועת המולטימדיה של הדיסק. בין היתר אנחנו מקבלים יומן מסע מפורט של סיפוד בניו יורק (אותו אפשר לקרוא או לשמוע אחד מהם מקריא במבטא בריטי כבד), קטעי וידיאו קצרים המתעדים את חוויות הלהקה במהלך ההקלטות, מפגשים עם אנשים שהם עבדו איתם (אנשים אמריקאים, לא סתם), תמונה של הלהקה על גג בניו יורק ועוד. הדבר היחיד הבאמת חביב שהרצועה מכילה הוא משחק מחשב קטן, בו דמויות מצוירות של חברי הלהקה נלחמות מלחמת שלג מול קבוצה מתחרה ואנונימית.

למרות כל השמחה וההתלהבות, התוצאה הסופית של המסע של סיפוד לאמריקה היא מאוד מאכזבת. התקליט מתחיל בזכר לימי הנויז שלהם בשירים כמו “Cloaking” ו”Western Battle” (שהדבר היחיד שמעיב עליהם הוא הקול המתיפייף מדי של דייויד לין, הזמר, שמגיע לעתים למחוזות בריאן מולקו בלתי הולמות), אבל מהר מאוד הולך לכיוונים הרבה יותר רגועים ולא ממש מעניינים, עד לבלדות שקטות א-לה קולדפליי (אם כי הרבה פחות מוצלחות). אולי היה עדיף אילו סיפוד היו נשארים בבית וממשיכים להוציא את התסכול שלהם על כך שהם לעולם לא יגיעו לאמריקה על הגיטרות.