אם לתת מושג לגבי "קליפסו" מופע המחול הראשון באורך מלא של נועה שדור אפשר לתאר אותו כמופע שבו ארבע נשים עושות תנוחות סקסיות במשך שעה. היומרה של שדור היתה לחקור פיגורות נשיות מתקופות שונות - נימפות יווניות, פין אפ גירלס, רקדניות ג'אז וכוכבות הוליווד - אבל בפועל מדובר פשוט בקובץ נשים שמכרו סקס לא מחרמן במשך שעה.
דלות המחקר התנועתי עמדה בעוכרי התשוקה שלה להתעסק עם נשיות מסוכנת, וממש כמו ביצירתה הקודמת, "אל תוך הלילה", הזונות יצאו לה דודות. הבמה לא סובלת הצגה אנלוגית של פיגורות, ושדור העלתה לבמה ייצוג פלקטי של נשיות שעובייה מתאים יותר לוויקיפדיה.
לשדור יש משיכה כללית לנשים בתור מוצרי צריכה דקורטיביים - בכל יצירותיה עולות דמויות נשיות בעלות אלמנט של נרפות. ב"קליפסו" היא שוב מזגזגת בין עומק פסיכולוגי לקריקטורה ולא ברור אם ארבעת הנשים הן בטי בופ או שתכף הן מתחילות לבכות. במקום להציב קולקציה טרנס-היסטורית אפשר היה, למשל, לעבוד רק עם סגנון אחד, אבל שדור לא עשתה עבודה ארכיאולוגית ולא גיאולוגית.
הפלקט לא הוגש כקריקטורה והעובי התנועתי לא תפח לדמות שאפשר לתקשר איתה. יתרה מזאת, כל קריצה שנעשתה ל"עכשוויות" - כלומר, מודעות לכך שהולכים עכשיו אחורה - שהתבטאה, למשל, בגיחוך הפנימי על כך שארבעת הבנות עושות כאן סטריפטיז - הרגה את האופציה לקיים את העבר בתוך ההווה.
ההקמה לתחייה של העבר היתה יכולה לתת לנערות הללו להתנגש בחומרים שאנו חיים בהם ולשדור את האופציה לא לדעת מה היא עושה, היינו - להיפטר מהקריצה. אך שדור העלתה לבמה את ההיסטוריה כשהיא עלומה, וכשאין דימויים ביצירה - בני האדם מתחילים להופיע. המציאות פלשה לה לתוך הבמה, על הפרסונות שבה (דורון רז, ענבר נמירובסקי, אסנת קלנר ורוזלינד נוקטור), המחוות (איך הן קמות בבוקר) והנראות הכללית שלה (הציצים של זו או של זאת). למעשה, רוב המחול הישראלי סובל מהפלישה הזו.
אמנים רבים בחרו באג'נדה ביקורתית מול נשיות מסוכנת ואל מול הפיגורה - ולרצות לבתר אותה זו כבר שאיפה ראויה - בין שהיסטורית או פסיכואנליטית. שדור העלתה לבמה את מה שהיא אוהבת לראות מאוחר בטלוויזיה אבל שכחה שמאה הבורגנים ששילמו כסף לסוזן דלל צמאים כאן לכל הפחות לסטריפטיז טוב. ואילו הדימויים ב"קליפסו" התנהלו בלחץ דם נמוך.
היצירה היתה אנמית לא בגלל הנשיות הרפה שהוצגה בה - אלא עקב חוסר השליטה שלה בווליום של הדימוי, שנגרר בפסיביות מטה. ככלל, זריקה לווריד של אנמיות אולי לא היתה מזיקה לתרבות ההיפר שלנו, אבל "קליפסו" כן שאפה לטמפרטורות הגבוהות - ליופי מכוער; לגרוטסקה של עדינות; לגוף מביך. במאבקה לקראת תשוקה ובצלילתה חסרת האונים לנרפות היא הגישה לא יותר מארוחה מחוממת.
נראה שהיצירה בושלה יתר על המידה, כלומר הגיעה למצב של פעילות ללא פעולה. זה בא לידי ביטוי במצגת קלישאות הפופ שרצה שם - בזבי ברקלי; ג'ין קלי; פרד אסטר; סיד צ'ריס; אסתר ויליאמס; ג'ינג'ר רוג'רס; בוב פוסי; ועד מדונה ומטאליקה. השאלה שנשאלה היא למה.
רקדנית אחת בלבד, ענבר נמירובסקי, היתה כה תכליתית שגופה העביר את המסרים של שדור בלי להתכוון. היא רצתה בכל מאודה להיות האישה הזאת, הפין אפ גירל, ואפשרה לגופה להיות ממאן ומחויב, פלקטי ונפוח, כך שהפכנו מולה לחייל מאונן.
התמימות, הסקרנות והרצון לדעת מאפילים לשדור על האקט היצירתי. כשמתעסקים עם ההיסטוריה (ועם נשים) מתעסקים עם חורים, לא עם יש. המכונות, אזמלי הניתוח, והדוקטרינות שמפנימים את הכישלון לתוך גוף האשה וגורמים לה למלא את 'החורים האינהרנטיים' בשלל פתרונות קוסמטיים - עדיין ממתינים ליוצרי המחול שיפריעו להם לפעול.
אבל אם יש משהו שיצירתה של שדור מלמדת אותנו על מחול ישראלי בן זמננו, זה שוירטואוזיות היום אינה סיבולת לב ריאה, אלא היכולת לסבול היעדר פעולה יצירתית.