אחת העובדות הידועות והעצובות בהוליווד היא כי שחקנים לא צעירים מתקשים למצוא תפקידים, בעיקר אם הם לא כותבים לעצמם את התסריטים. ככה זה, בתעשייה שבה מרבית המוצרים פונים לבני-נוער וילדים, קשה למצוא את מקומך לאחר שצימחת שערות שיבה ואולי גם כרס קטנה.
כתוצאה מכל זה, השחקן המתבגר כבר זקן מכדי לגלם גיבור אקשן או פנטזיה, ולא מספיק אטרקטיבי לככב בקומדיה רומנטית. למעשה, המזור היחיד מבחינתו הוא לגלם את האיש הרע ביצירות הנ"ל. אופציה נוספת היא לקבל תפקיד בסרט ביוגרפי, אבל אם אתה לא רוצה לגלם את המלך ג'ורג' השישי או את אידי אמין אלא פשוט את עצמך או את בני דמותך, אז יש לך בעיה.
וכך, אין זה מפתיע כי שלוש דרמות טריות של שלושה משחקני האופי הבוגרים הבולטים בהוליווד בשנה האחרונה זכו לחשיפה מצומצמת ביותר: בהוליווד הן נהנו מהפצה מוגבלת, ובישראל נגנזו כליל. עתה כולן זמינות לצפייה ביתית, וחלק גם שוות את ההשקעה.
מבין שלושת השחקנים הללו, המוכר ביותר הוא וויל פארל. בתחום הקומדיות כוכבו של הבדרן עדיין זוהר, והוא כיכב בשנה האחרונה בשני להיטים מופתיים של ממש "מגה-מוח" ו"החבר'ה האחרים". אך מה קרה בשעה שפארל ניסה להפגין את יכולותיו הדרמטיות בסרט מלנכולי שפונה לקהל בוגר בשם "Everything Must Go"? מובן שהניסיון לא עלה יפה, והסרט התאדה במהרה.
אולי אחת הסיבות לכך היתה שדרמה קומית זו מתרחשת על רקע המשבר הכלכלי-חברתי, משהו שהקהל האמריקאי מתקשה להתמודד איתו כרגע. וכך, פארל מוצא עצמו בתחילת הסרט במצב שאליו נקלעו גיבורים של שתי דרמות כושלות קופתית אחרות מן העת האחרונה, "קומפני מן" ו"לארי קראון" הוא מאבד את עבודתו לאחר שנים רבות, ובשל גילו המתקדם, המיתון בשוק וגם כמה הפרעות אישיות, מרגיש אבוד לגמרי בג'ונגל הסוציאלי.
אם כך, כל מה שנותר לו הוא להתנחל בחצר ביתו ולערוך מכירת חיסול של הפריטים שהיו בפנים כדי לאסוף מעט כסף. אבל בנוסף לשטרות המרשרשים שעליהם בנה, הוא מרוויח משהו נוסף ולא צפוי: כמה חברים חדשים, למשל ילד אפרו-אמריקאי שמנמן ולא מקובל שמסייע לו במכירה, וגם שכנה צעירה ויפהפייה (רבקה הול) שמתברר כי גם היא במצוקה משלה.
הבמאי הטירון דן רוש בונה בצורה עדינה את הדינמיקה בין הגבר המובטל וידידיו המפתיעים. גם אם התסריט ועבודת הבימוי שלו לא מצליחים להסעיר, הרי שהם בהחלט משכילים ליצור עניין ורגש ובעיקר להשליך בעולם מבט בוגר, שלרגע אינו מחפש פתרונות קלים.
גם פארל נענה לאתגר של תפקידו התובעני. הוא היה יכול להפגין מופעי ליצנות כדי לחמוק מן הממד הדרמטי של הדמות, או לנצל את העובדה שהיא נמצאת על ספה של התמוטטות עצבים כדי להשתוללי בהתקפי קריזה וליצור מניפולציות רגשיות זולות.
אך תחת זאת, פארל לוקח אחריות על הדמות הזו, ומציג אותה בדיוק כפי שהיא לא פחות ולא יותר מגבר שיכול להיטיב עם עצמו ועם הזולות, אבל איבד כיוון ונדרש למצוא את עצמו מחדש.
כיוון שהכל בסרט, ובעיקר המשחק של פארל, כל כך מאופק ואמיתי, אנחנו לומדים לקבל את הגיבור על כל חולשותיו, להאמין לו ובעיקר להחזיק לו אצבעות במסע הארוך שמחכה לו. כך או כך, דבר אחד בטוח: גם במצב הנוכחי של הכלכלה האמריקאית, עדיין יהיה לו קל יותר למצוא עבודה מאשר שיהיה לפארל קל לשבור קופות בסרט בלי בדיחות או פיצוצים.
"Win Win", שגם הוא פסח על האולמות בישראל ומגיע היישר למסך הקטן, מציג מבט נוקב עוד יותר על המצב הכלכלי-החברתי העכשווי בארצות הברית. למעשה, זוהי אחת היצירות הקולנועיות העלילתיות החריפות ביותר שנעשו בשנים האחרונות על המשבר האמריקאי. עם זאת, מדובר בסרט פחות טוב מ"Everything Must Go", ולמעשה בסרט לא טוב בכלל.
גם במקרה זה, הדמות הראשית היא גבר בן מעמד הביניים ובגיל המעבר שעומד על סף פשיטת רגל וכתוצאה מכך נאלץ לנקוט צעדים קיצוניים. הפעם מגלם אותו פול ג'יאמטי, שמלוהק לתפקידי משנה בכל סרט אמריקאי אפשרי, אבל עד "Win Win" ההזדמנות היחידה שלו לגלם בשנים האחרונות תפקיד דרמטי עתיר נפח היתה רק בסרט קנדי, "הסיפור על פי ברני".
ג'יאמטי עצמו לוקח את ההזדמנות בשתי ידיים ומספק תצוגת משחק מעולה אבל הסרט לא מצליח להמריא והוא אף משעמם וחורק.
מאחורי המצלמה עמד תומס מקארתי, שהיו כאלה שהעריכו את שתי עבודותיו הקודמות, "אנשי התחנה" ו"האורח", אבל הפעם כבר כמעט אין ספק שמשהו בעבודת התסריט והבימוי שלו פשוט לא עובד: וכך, כמעט הכל בסרט ברמה נמוכה. מעיצוב הדיאלוגים ובניית הדרמה, עבור בתצוגות של שחקני המשנה וכלה בשימוש במוזיקה ובצילום. כל אלה סתמיים, יבשושיים וירודים, גורמים ל"Win Win" להיראות כמו פרק חלש של סדרת טלוויזיה בינונית ומקשים על התמדה בצפייה בו.
אך מי שבכל זאת יחזיק מעמד עד הסוף, יגלה כי למרות כל חולשותיו המתמשכות, רגע לפני סיומו מצליח "Win Win" לנסח בשנייה אחת ובתמונה אחת את אחת האמירות החזקות ביותר שנראו על המסך באשר למצוקתו הנוכחית של מעמד הביניים האמריקאי.
ברגע זה מזכיר לנו ג'יאמטי ונזכר בעצמו שיש דברים גרועים יותר מאשר לדלג בין הופעות משנה בשלל סרטים מסחריים: למשל, לעמול בשתי עבודות מבוקר עד ערב כדי להביא לחם אל שולחן משפחתו. באמריקה של היום, כפי שמטיח "Win Win" בפרצופנו, זה קורה גם לאקדמאים מעל גיל 40.
גם "סופר" מציג לנו גבר במצוקה המשתייך לקבוצת הגילאים ולמעמד הסוציו-אקונומי של גיבורי שני הסרטים הקודמים. במקרה זה, מדובר באדם שאיבד את אשתו לטובתו של סוחר סמים פסיכופת (קווין בייקון, שמתמחה בשנה האחרונה בגילום ארכי-נבלים). כדי להחזיר אותה לידיו הוא הולך בעקבות כל אותם סרטים הוליוודים אסקפיסטיים על סופר-הירוז, ומחליט להפוך לגיבור-על.
את גיבור-העל הלא שגרתי מגלם ריין ווילסון, שמוכר בעיקר כבדרן, אבל הוכיח זה עתה ב"Hesher" כי יש לו גם כישורים דרמטיים, וכאן הוא מספק לכך משנה תוקף. בכלל, "סופר" ניחן בצוות מרשים של שחקנים: נוסף לווילסון ולבייקון, מופיעים בו גם ליב טיילר כאשה שנטשה את הגיבור ואלן פייג' כצעירה שמשמשת נושאת כליו, שהרי גם באטמן היה זקוק לרובין בצידו.
בתחילה, קשה שלא להרים גבה מול הנוכחות של שמות כאלה בסרט כמו "סופר", שכן ערכי ההפקה שלו כה נמוכים, עד שהוא נראה חובבני גם לעומת סרטי סטודנטים.
עם זאת, התסריטאי-במאי ג'יימס גאן מצליח בסופו של דבר לסחוף את הסופים ועושה זאת במידה כה גדולה, עד שכל החסרונות החזותיים והטכניים של הסרט נשכחים, והקהל שוקע בחוויה הקולנועית הייחודית שהוא מציע.
למעשה, "סופר" מתפתח בכיוונים כה מפתיעים, מופרעים וחסרי פשרות, עד שאפשר לקבוע בסופו של דבר כי זה לא רק אחד מסרטי גיבורי-העל המוזרים וטורדי המנוחה שנראו זה מכבר, אלא בכלל באחת היצירות הקולנועיות האמריקאיות המהפנטות של השנים האחרונות.
וכך, בסיכומו של דבר, על מעלותיהם ועל חסרונותיהם, הצפייה בשלושת הסרטים הנ"ל בעיקר מעוררת חשק לראות את ווילסון, ג'יאמטי ופארל מתאגדים ביצירה אחת סטייל "נבלות" שבה הם יוצאים לנקות את הוליווד מכל הצעירים שהשתלטו עליה. אז כבר לא תהיה ברירה אלא להפיץ את הסרט הזה גם בישראל.