אחד המיתוסים הנפוצים לגבי הקולנוע הישראלי הוא כי מרבית הסרטים המקומיים עוסקים בצבא, וזוהי הנחת יסוד שגויה באותה מידה שהיא שכיחה. אמנם קיים נושא שחוזר שוב ושוב בעשייה הלאומית, אבל זה לא צה"ל, כי אם התא-המשפחתי, ובעיקר היחסים בין אבות דומיננטיים ובניהם.
אולי בעצם תופעה זו מלמדת על הגישה המאצ'ואיסטית הקיימת בחברה שלנו עוד יותר מכפי שסרטים מלחמתיים היו יכולים לעשות זאת. אחרי הכל, היא מראה עד כמה חברה זו פטריארכלית מיסודה, ובאיזו מידה אלה המשתייכים אליה נושאים תמידית עיניהם לדמותו של גבר סמכותי, ומתנהלים בהתאם למה שלימד אותם ולטינה שנצברה בו כלפיהם.
וכך, שני הסרטים הבולטים עד כה השנה עוסקים בדיוק בקשר משפחתי שכזה: "הערת שוליים" (תסריט ובימוי: יוסף סידר), שמאתיים אלף איש כבר רכשו לו כרטיסים, ו"בוקר טוב, אדון פילדמן" (תסריט: ארז קו-אל, בימוי: יוסי מדמוני), שהגיע לאקרנים בסוף השבוע האחרון כשהוא נישא על גל של הצלחה כבירה בפסטיבלים מקומיים ובינלאומיים.
נקודת דמיון נוספת היא כי בשתי הדרמות, העימות המשפחתי בין האב לבן מסמל גם קרע בין דורות וערכים: ב"הערת שוליים", האב ייצג גישה אקדמית טהרנית, עיקשת ומיושנת, בשעה שיוצא חלציו התייחס למחקר שלו, אם בכלל אפשר לקרוא לו ככה, בצורה קלילה והמונית בהרבה.
בהמשך לכך, ב"פידלמן" האב (ששון גבאי) משתייך למעמד הזעיר-בורגני של פעם, והוא שומר בקנאות על המפעל הבא בימים שלו עסק לרסטורציה של רהיטים ישנים אי שם בדרום תל אביב; מסוג המקומות האלה שאנו קוראים עליהם בכתבות "החנויות הכי ותיקות בעיר", או שאנו חולפים על פניהם ותוהים מתי הם ייסגרו ובשביל מה בכלל הם קיימים.
גם הבן של פידלמן (נבו קמחי), מעלה תהיה דומה, ומנסה לשכנע את אביו למכור אותו ליזם שיחריב את העסק ויקים מיזם נדל"ני על חורבותיו. ככה זה, במעמד היאפי שהוא מייצג, אין כל ערך לסנטימנטים, והדבר היחיד שחשוב זה כסף.
אם כך, מעבר למתיחות הנקודתית בין השניים, יש כאן גם משהו עמוק יותר: הבן של פידלמן מתעב אותו בגלל שהוא רואה בו כמי שתוקע בעבר את המשפחה ואולי את החברה כולה. פידלמן, לעומת זאת, עוין את בנו בגלל כל מה שהוא הפך להיות בשם הקידמה.
גם את המטען הזה אפשר היה למצוא ב"הערת שוליים", ויש בין שני הסרטים עוד כמה נקודות דמיון (כולל כמה ביזאריות למשל, גם כאן וגם כאן קיימת סצינה שבה נבו קמחי משחק סקווש). עם זאת, הן נבדלות בנקודה החשובה מכל הדרך שבה מתמודדים התסריט ועבודת הבימוי עם הבסיס העלילתי הדומה.
וכך, בשעה שהתסריט של "הערת שוליים" השתמש באותו בסיס עלילתי כדי לשחק עם השפה העברית בצורה שכמעט וטרם נראתה על המסך הגדול וגם כדי לתהות באופן אוניברסלי על משמעותה של המילה הכתובה ושל המילים בכלל, הרי שבתסריט של "פידלמן" אין עומק דומה.
כמו כן, בשעה שסידר הביא לחיים את התסריט הזה באופן שהיה וירטואוזי גם בסטנדרטים העולמיים הגבוהים ביותר, הרי שמדמוני אינו מעלה אותו מעל רמה של דרמה מהוקצעת.
בתזמורת של "הערת שוליים" יש כל כך הרבה נגנים, עד שבדיונים של הקהל עם יוצריו אפשר היה למצוא על הבמה גם מעצבים גרפיים, אמנית סטורי-בורד וכיוצא בזה. אך אף ש"פידלמן" מעניק מקום מרכזי בעלילה לכלים מוזיקליים, הוא מפיק צלילים מגוונים הרבה פחות.
מדוע השוואה זו רלוונטית? בטח לא כיוון שצמד הסרטים מתחרים על פרס אופיר ובעיקר על הזכות היוקרתית באמת לייצג את ישראל בטקס האוסקר הקרוב (ולפחות ל"הערת שוליים" יש סיכוי טוב של ממש להשתחל לחמישיית המועמדים). אחרי הכל, כבר עברנו את הימים שבהם שלטה הגישה הילדותית ולפיה יש כאן קהל רק לסרט ישראלי גדול אחד מדי שנה.
אם כך, השוואה זו רלוונטית מפני שהיא מראה על משהו מהותי יותר מאשר הפער בין שני הסרטים המסוימים הללו. היא עניינית כיוון שהיא מלמדת על שני הכיוונים השונים לחלוטין שאליהם יכול הקולנוע הישראלי לקחת את האובססיה שלו ליחסים בין אבות ובנים.
"הערת שוליים", כמו דור הילדים שמנסה להוביל את המשפחה שלו לעתיד, הלך בכיוון כה חדשני ויצירתי, עד שאפשר היה לשכוח במהרה כי הנושא שבמרכזו שחוק.
לעומת זאת, "פידלמן" בוחר בדרך שהיא נדושה לא פחות מן העלילה שלו. לפיכך, הוא נראה מיושן לא פחות מהגיבור שלו, ובהתאם למאמצים שלו ללטש רהיטים ישנים, מזכיר את אותם סרטים ישראלים של פעם, שניסו להעלות באוב את הקומדיות הצ'כיות המרירות שקדמו להן. בהתאם לכך, הוא מצליח אולי לגעת פה ושם, אבל לא להסעיר או להשאיר חותם.
סיבה נוספת לכך היא שיש בסרט עוד בעיה שאפיינה בעבר את הקולנוע הישראלי ובכלל את התרבות המקומית (בעיקר בעולם המחזאות) והיא הנטייה לצייר את כל הדמויות כפגומות, מרתיעות ומעוררות עוינות. נכון, גם ב"הערת שוליים" רובן היו כאלה, אבל מתוך האנוכיות ועיקשות העורף שלהן צצו גם נגיעות של חמלה וחסד.
לעומת זאת, ב"פידלמן" כל הדמויות מתנהלות באופן מתריס, שאין בו שמץ של חן וגם לא מידה של מוסריות. באופן אירוני יחסית לסרט העוסק באבות ובנים, כולם בו מתנהגים כמו ילדים קטנים. הדבר תקף כמובן לגבי שני הגיבורים, אבל הוא נכון גם לדמויות המשנה.
דוגמה טובה לכך היא אותו צעיר מסתורי (הרי איך יכול סרט קלישאתי לשרוד בלי דמות כה קלישאתית) בגילומו של הנרי דוד, שמתערב בחיים הן של האב והן של הבן - הוא עוזר לאבא עם העסק שלו, ובו בזמן גם לא מהסס להתעסק עם האשה ההרה של בנו.
רומן זה לא מבשיל לכדי דבר, ובאופן כללי דמותו של הצעיר נותרת בסיומו של דבר סתומה כפי שהיתה. למעשה, אף נראה כי דמות זו לא היתה יותר מחתיכה חסרה בפאזל - מעין גורם עלילתי חסר חשיבות כשלעצמו, שרק נועד להוביל לתפניות ולטלטלות שיסדירו את העניינים של הדמויות הראשיות.
דבר זה אופייני ל"פידלמן" כולו. ארז קו-אל הוא מורה מוערך לתסריטאות, ובהתאם לזאת התסריט שלו כאן בנוי על פי כל כללי הספר. הבעיה היא שאין בו כמעט שאר רוח, ונדמה שכל הדברים בו קורים כי ככה הכללים מכתיבים, ולא כי זה מה שמתחייב מן ההתפתחות האורגנית של הסיפור.
בעיה נוספת בתסריט היא שהסיפור עצמו, זה שמשמש בסיס לדינמיקה המשפחתית, פשוט לא מעניין. הסיבה לכך היא שאותו פסנתר שמגיח לפתע בחייהם של הגיבורים ופותח בפניהם שלל הזדמנויות ודילמות, מוביל לרצף מתיש למדי של התפתחויות עלילתיות וחילופי דברים. קו-אל ומדמוני מייחסים חשיבות רבה מדי לפרטי-הפרטים של הסיפור המשמים הזה, וחוקרים אותו לעומק בדקדקנות שמקשה עוד יותר על הסרט ליצור עניין ורגש.
יש ב"פידלמן" גם כמה פגמים נוספים, ובגלל הדמיון וסמיכות ההפצה ל"הערת שוליים", קשה שלא לראות אותם לאורו. למשל, העובדה שנבו קמחי כריזמטי מספיק כדי למלא התפקיד הקטן יחסית שמילא אצל סידר, אבל אין לו די נוכחות בשביל הדמות המרכזית שכאן.
נכון, ברור שאי אפשר לצפות מכל יצירה קולנועית ישראלית שתהיה מפוארת כמו זו של סידר, אך מצד אחר, גם הטיעון "לא כל סרט הוא 'הערת שוליים'" לא יכול לכסות על החולשות של "פידלמן".
האמת היא, שגם במקרה הלא הסביר שזו היתה הדרמה המשפחתית דוברת העברית היחידה השנה, כל הפגמים שלה היו תקפים באותה מידה. וכך, למרות כל הפרסים שהסרט קטף ואולי גם עוד יקטוף, בסיכומו של דבר הוא לא יותר מהערת שוליים בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי.
בוקר טוב, אדון פידלמן: נבו קמחי בראיון על תפקידו בסרט
בוקר טוב, אדון פידלמן: איפה ומתי רואים את הסרט?