פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דיוויד גואטה: למלך הדאנס אין כתר

      דיוויד גואטה הפך למלך הדאנס של אמריקה עם חברים ששווים מיליארדים, אבל באלבומו החדש הוא מצליח להיות גם צפוי, גם חנפני וגם מוזר. דפנה לוסטיג מאוכזבת

      השנים האחרונות היו השנים היפות ביותר בקריירה של דיוויד גואטה. הסאונד שלו השתלט על המצעדים, וביחד איתו נסחף העולם לסיחרור של דאנס מיינסטרימי קליט, רקיד וקל לעיכול. גואטה הצליח במשימה הנחשקת מכולן – הוא פיצח את שוק הדאנס האמריקאי ותירגם אותו לזהב.

      הבהלה הזו לדולרים בולטת ב- "Nothing But The Beat", אלבומו החדש של גואטה. מאחר ויוצר פורה כמוהו לא מתקשה לאגד חומרים לאלבום כפול, גואטה החליט לא לקחת סיכונים הפעם. במקום לנסות ולמזג את רצונותיו האמנותיים ליצירה קוהרנטית בודדת, הוא העדיף לשחרר אלבום אחד שמכיל שני חלקים השונים בתכלית אחד מהשני.

      חלקו הראשון של "Nothing But The Beat" הוא כמו ליל הסדר של עולם הדאנס, ומוקדש לאירוח סוללת אורחים מליגה א'. כולם באו לעשות כבוד: ניקי מינאז', סנופ דוג, ג'סי ג'יי, ג'ניפר הדסון, אייקון, טימבלנד, כריס בראון, ליל וויין, טאיו קרוז, לודקריס וכמובן החבר והשותף וויל איי.אם.

      גואטה נהנה היום ממעמד של מפיק על ואיש לא יעז לסרב לשיתוף פעולה איתו ומסתבר שהסטטוס הזה, כשלעצמו, מספק אותו; באלבומו החדש הוא לא מתאמץ לחדש מוזיקלית, אלא מתמקד בלתת לאורחים מאמריקה ביטים נוחים לשיר עליהם. הסאונדים בחלק הזה של האלבום מוכרים ונוחים, ולא רק לווקאליסטים המתארחים אלא גם לכל מי שמקשיב לאלבום. 12 שירים, וכולם לעוסים; רפטטיביים; רקידים אך משעממים מדי.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      החליט לעשות דאפט פאנק, פשוט ככה. עטיפת "Nothing But The Beat" (ספק: יח"צ)

      בחלק השני של האלבום, הלכאורה מאתגר יותר, גואטה עושה דאפט פאנק. פשוט ככה. החלק הזה מכיל עשרה קטעים אינסטרומנטליים, שחלקם קטעי עליות סליזיים באווירת טייסטו וחלקם מחווה לקולגות הצרפתים. אי אפשר לטעות במקור ההשראה – הוא מגיע מדאפט פאנק של "דיסקברי" ואולי גם קצת מ-"Human After All", והוא מלא הערצה למוזיקה שהיא שילוב מושלם בין מלודיה לקרחנה, באהבה לסינתיסייזר ובגעגועים לאקסטטיות של עולם המועדונים.

      המחווה הזו עשויה בכישרון רב, אבל בקונטקסט הזה נותרת מעט תמוהה. ברור שעבור קהל אירופאי, שהכיר את המוזיקה הזו והעריץ אותה ורקד אותה כבר לפני כמעט עשור, היא חסרת משמעות. אם מצרפים לכך את קטעי הטייסטו שפופולריים במועדונים בארה"ב ואת השירים מחלקו הראשון של האלבום, מובן לחלוטין שכוונתו של גואטה היתה לייצר אלבום שמדבר רק אל השוק האמריקאי. הוא רוצה לעשות כסף, וזה בסדר, זה פשוט לא נשמע כל כך טוב.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      בסופו של דבר הוא בעיקר מאכזב. דיוויד גואטה (צילום: יח"צ)

      ועדיין, סוגיית דאפט פאנק נשארת לא פתורה: אם כוונתו של גואטה היתה לערוך הכרה בין הקהל האמריקני לחלוצי האלקטרוניקה, אז קודם כל, מוזר שהוא שכח שקניה ווסט כבר היה שם עם "Stronger" ועשה את זה די מדהים. שנית, למה לא להקדיש את האלבום הווקאלי להשראה הטובה הזו? למה לנסות ולהושיב את ליל וויין על מלודיות שכל כך זרות לו?

      גואטה בישר מהפכה מבורכת ונחוצה במוזיקה האמריקאית, אבל אם לשפוט על פי "Nothing But The Beat" עדיין מוקדם בשבילו לקחת את המהפכה הזו צעד נוסף קדימה ולתת לרדיו האמריקאי שירי דאנס שהם לא רק מסחריים וכיפים, אלא גם בעלי ערך מוזיקלי. ההפרדה שהוא יצר בין הז'אנרים הופכת את "Nothing But Thr Beat" לאלבום כפול שלמעשה מכיל שלושה חלקים: הצפוי, המתחנף והמוזר. ביחד, החלקים הללו מייצרים אלבום שהוא אכזבה.


      דיוויד גואטה - "Nothing But The Beat" (ייבוא: הליקון)