"נסחפת שוב איש ה-2000/ איבדת את המפות שלך ואת התוכניות שלך/ האם שמעת אותם צועקים/ תנחת, לעזאזל, תנחת!/ אתה אומר שאתה לא יכול, אבל אני מקווה שכן, אני מקווה שכן" (גראנדדי, "He's Simple, He's Dumb, He's The Piliot")
"עד גיל 21 תגיע לירח" הבטיחה כתובת העתידות על מסטיקי בזוקה מיתולוגיים. עבור רבים, ההבטחה הזו היתה יותר טעימה ומועילה מהמסטיק עצמו, כי חלומות חשובים יותר מטעם של גומי מתפשט על החיך; ילדים קצת יותר מורכבים הבינו שלא בהכרח חייבים להגיע לירח עד גיל 21, בטח בישראל כשהצבא עומד באמצע; אפשר פשוט למתוח את קצה גבול היכולת ולגעת באותם שמיים שאחריהם תוכל לומר לעצמך שאין שם דבר.
המאה ה-21 הפכה את העתידות של מסטיק בזוקה, במובן הטכנולוגי שלהן, למציאות שבגללה אפילו מסטיקים הם לא מסטיקים אלא משהו ב?יוני שמכניסים לפה. אנחת הרווחה שאחרי בלוף הבאג אלפיים פתחה רשמית את עונת הציד של המוצרים שרק נועדו לשפר את החיים שלך, ובדרך לעשות עוד כמה דברים שבתחילת העשור הקודם עוד לא דיברו עליהם בהרחבה: לא על אובדן הפרטיות, על מחיקת הרגש והשמדת המרקם העדין בין ה"אני" ל"אנחנו" והפיכתם לשני קטבים מנוגדים לחלוטין.
קשה לומר ש-"The Sophtware Slump", אלבום המופת של הרכב האינדי האמריקאי גראנדדי משנת 2000 היה אות אזהרה שפוספס; בזכות אותה טכנולוגיה שהתפשטה ברחבי העולם, החבורה המזוקנת והמוזרה מקליפורניה בראשות המנהיג ג'ייסון לייטל זכתה ליותר תהודה בזכות האלבום הזה משאי פעם דמיינה כשנוסדה אי שם ב-1992. בסיכומי אותה שנה האלבום כיכב לא אחת, בעיקר בזכות אותה תמה של "יחסי הטכנולוגיה-אנושות לאן?", אבל 11 שנה לאחר מכן מסתבר שאיש ה-2000 לא נחת מעולם. היום, עידן הפייסבוק, אנחנו יודעים עליו הכל, אבל כנראה שאף פעם לא נלחץ לו את היד.
למרות שמי שהתאהב בו בזמן אמת לא מסוגל באמת להזניח אותו, הסיבה לדיבור המחודש סביב "The Sophtware Slump" היא מהדורת רי-אישיו יפה שיוצאת לו בימים אלה (ייבוא: הליקון), שמכילה את הדיסק המקורי אחרי רימאסטרינג, שתורם להבנת הגאונות של היצירה המקורית ודיסק נוסף הכולל קטעים נדירים ונחמדים של הלהקה, אבל לא כאלו שמסוגלים להאפיל על עוצמת המכה של האלבום המקורי.
למעשה, הבונוס היפה יותר לאלבום הוא טקסט קצר שמתאר את אחורי הקלעים של יצירת האלבום, ובו פרספקטיבה מושלמת גם על המשמעות שלו וגם פרטים מעניינים על תהליך העבודה הלא פשוט של הלהקה: לייטל, למשל, יצר לא מעט מהצליל הרב-שכבתי של שירי האלבום לבדו, כיוון שלא הצליח לקבל השראה כשחבריו לצידו. בו בזמן, לייטל התמודד גם עם בעיית אלכוהול שהפכה תהליך הקלטות מייסר ומלחיץ גם כך, בשל העובדה כי מדובר באלבום שני עבור חברת תקליטים מסודרת (V2), לגיהינום. אם זה לא הספיק, לייטל פשוט חטף דיכאון מהשירים של עצמו.
אבל אם יש מקרה כלשהו שבו המטרה מקדשת את האמצעים, כפי שהתברר בדיעבד רק, "The Sophtware Slump" הוא אכן כזה. גראנדדי הבשילו לכדי יצירת אלבום כל כך קוהרנטי ומשפיע, עד שהשפעות הפליימינג ליפס וניל יאנג שנחו עליהן באופן כה טבעי נטמעו לחלוטין בתוכם. בזכות הטקסטים המכוננים של לייטל בנושא האדם והמכונה, קשה להגדיר את "The Sophtware Slump" בתואר אחר מאשר על-זמני, משום שגם היום, 11 שנים אחרי, איש ה-2000 שאליו נשא לייטל עיניים הוא הדמות המרכזית בחייהם של כולנו יותר מממשלה, או בנק, או צדק חברתי.
איש ה-2000 שלייטל יצר הוא כל אחד מאיתנו שלא מצליח להתנתק מהטלפון הסלולרי או שופט בחורות בפייסבוק לפי איך שהן נראות. איש ה-2000 שנסחף ולא הצליח לנחות הוא האדם שמקליד את הטקסט על אחד האלבומים הכי יפים בעולם, כי כתבי יד הם עסק מת.
מלבד הפתיחה המטלטלת, הסיפורים של לייטל באלבום הם תיעוד נקי ומרגש של אוסף תחושות שלא קיבלו פיתרון כלשהו בזמן שעבר: מהבת שאהבה את אבא שלה יותר מאת בן זוגה ("Hewlett's Daughter"), דרך הרובוט ג'ד, שבשיר אחד מנסה לשיר מצחיק כמו בק ("Jed's Other Poem") אבל מגלה שזה מדכא אותו ובשיר אחר המדענים חיסלו אותו באלכוהול כי הוא שעמם אותם ("Jed The Humanoid").
האזנה אינטנסיבית לאלבום בגרסתו החדשה מדגישה גם את היחסים העדינים שהלהקה הקפידה לשמור בין קלידים ותכנותים קרים לסאונד גיטרה-בס-תופים חי, כאילו כדי לא ליפול בעצמה למלכודת שלתוכה נסחף איש ה-2000. בכל מעבר אפשר ממש לשמוע את הדילמה של לייטל שיודע שעוד אמצעים טכנולוגיים יביאו אותו לשלמות המוזיקלית אותה הוא מבקש, אבל תפגום בשלמות הרעיונית שהאלבום מנסה לייצג.
לייטל בחר בדרך הקשה כמעט בכל צומת ולכן "The Sophtware Slump" הוא לא רק שיעור אנושי ברחמים וחמלה, אלא גם שיעור מקצועי למוזיקאים בנושא הכה בעייתי של הצבת סדר עדיפויות. לייטל קבע שהקונספט קודם לאמצעים להשיג אותו. לייטל הצליח להנחית את איש ה-2000.
שנתיים אחרי ש-"The Sophtware Slump" יצא, פליימינג ליפס שחררו את "Yoshimi Battles The Pink Robots", שגם הוא הפך לאלבום חשוב בתיעוד יחסי האדם והמכונה. פליימינג ליפס עסקו בכך עוד קודם ויצרו לא מעט מהקרקע שאפשרה לגראנדדי לפעול, אבל דווקא "יושימי" היה הרגע הראשון שבו אפשר היה לשמוע את גרעיני התירס שגראנדדי זרעו מתפוצצים ברעש גדול, כיאה ללהקה מוכרת ומוערכת כמו הפליימינג ליפס.
מנגד, גראנדדי המשיכו לשני אלבומים נוספים ומצוינים, לאחריהם לייטל יצא לקריירת סולו שכוללת עד היום אלבום אחד בלבד. התמה שהוביל "The Sophtware Slump" המשיכה להעסיק אותו גם לאחר מכן וב-2011 היא בהחלט נושא מרכזי שמובע בדרכים שונות: ג'יימס מרפי שואל איפה החברים שלכם הערב ואילו ארקייד פייר הצליחו לעשות את הלא ייאמן ולהכניס לתוך הנושא הזה גם פוליטיקה ולאומיות. גראנדדי אולי לא הגיעו לירח, בטח לא עד גיל 21, אבל "The Sophtware Slump" הוא האלבום שגרם למאזיניו להבין שאולי אין צורך להגיע לשם, כי כל מה שחשוב נמצא כאן, בין בני האדם.
מאמר מרתק על האלבום באתר "השרת העיוור"
"Miner At The Dial A-View" מתוך האלבום
"The Crystal Lake"
גראנדדי, "The Sophtware Slump Delux" (ייבוא: הליקון)