גם אם טיימינג הוא לא הכל בחיים, ברוב המקרים הוא האלמנט החשוב ביותר. "פלאפל אוסלו", ספרו החדש של אמיר בן דוד, הוא דוגמה מצוינת לכך. כשכתב את הספר שנע על ציר טבריה-אוסלו (וגם קצת הודו ונפאל), בן דוד לא יכול היה לדעת שרוצח מטורף ייצא למסע שיגדע את חייהם של כ-100 בני אדם ויצית את השנאה דווקא בבירה הנורבגית. הוא גם לא ידע, כנראה, על כך שמאות אלפי ישראלים מתארגנים בקבוצות מחאה שיציפו נושאים חברתיים וכלכליים ויבקשו להפוך אותנו לדגם מזרח תיכוני של המדינות הנורדיות.
אלבר לומברוזו, בנו של דייג טבריאני ותיק ונצר למשפחה מצרית שורשית, מחליט לקרוא לבנו לנון משום שנולד שעות ספורות לאחר הירצחו של מנהיג הביטלס. לנון, ששמו הנוסף הוא פרוספר, מתאהב כעבור יותר מ-20 שנה במונה ריפדאל, צעירה נורבגית שהגיעה כדי להתנדב בקיבוץ, ולאחר מסע חיפוש עצמי במזרח הוא מתאחד עימה באוסלו. כחלק מניסיון ההשתקעות שלו הוא מקים דוכן הפלאפל שמעורר מחלוקת משפטית סבוכה ומסעירה.
לספר שלושה חלקים מרכזיים: סיפור התבגרותם של לנון ושל אחיותיו בישראל עד היכרותו עם מונה, מסעו הרוחני להודו, שם פגש את קמי שרייבר, בנו של עורך דין מפורסם שלא סגור אם הוא רוצה ללכת בדרכי אביו, והשתקעותו בנורבגיה, בה הוא מנסה להתחיל את חייו יחד עם מונה. לזכותו של בן דוד אפשר לזקוף את העובדה ששינויי האווירה והאקלים עוברים היטב ושהדמויות שלו מקרינות אמינות. לחובתו ייזקף החלק על הודו, שהוא מיותר, משמים ותוקע את העלילה. בן דוד נשאב למלכודת של קלישאות שמייצר ז'אנר המסע למזרח, כמו החוויה שעבר קמי אצל נפאלי שאירח אותו והוליד בדיחה משומשת וצפויה (עמוד 184): "אמרתי לו שבישראל חיים בערך שבעה מיליון ישראלים. הוא התחיל לצחוק ואמר לי: אל תעבוד עלי. אני פגשתי בקטמנדו יותר משבעה מיליון ישראלים. לא יכול להיות שכל הישראלים הגיעו לכאן!"
בן דוד עורך ניסיון מעניין בחיבורים שנראים תחילה מופרכים, וכפי שמעידים שם הספר ושם הגיבור, הוא בעיקר עסוק בבניית גשרים. בן דוד מחבר בין תרבות המזרח למערב, בין אמונה דתית חזקה לסובלנות אתנית ופוליטית, בין הרצון לחופש לתחושת שייכות וקרבה לבית. דברים לא חייבים לבוא ב??מקום, הם יכולים לבוא בנוסף, וזה משהו שלא תמיד מבינים במדינת השחור ולבן שלנו. אלבר מדגים זאת כשהוא סופג הקנטה על כך שהוא אוהב את הביטלס וגם סרטים ערביים (עמוד 87): "למה מי קבע שיש פה תחרות?... ומי סיפר לך שהביטלס יותר טוב מאינת עומרי?"
הכמיהה הזו לאחוז בחבל משני צדדיו עברה מאלבר ללנון, אבל התוצאה במקרה של הבן לא תמיד חיובית. ההתחלה דווקא טובה, כשהוא לומד על נורבגיה את מה שחלחל גם לאנשים רבים במדינת ישראל בחודשים האחרונים (עמוד 212): "מצד אחד מדינה קטנה ונידחת, חשדנית לניסיונות האיחוד של אירופה ומנוכרת לזרים. ומצד שני מעמד על בפסגה... אפילו ממשלת הימין השמרנית הזדרזה להכיר בקדושתה של מערכת הרווחה המשגשגת. אף אחד מחבריה של מונה לא נדרש לשלם שכר לימוד לאוניברסיטה". אחר כך, כשהוא תולה על הפלאפליה שלו את השלט "המאכל הלאומי של ישראל", הוא מתוודע לצד השני של הקוסמופוליטיות ומבין בדרך הקשה שהניכוס הלאומי שיצר דן אלמגור ב"שיר הפלאפל" לא ממש מתקבל בברכה בעולם הערבי, מולדתם האמיתית של כדורי החומוס בפיתה.
החוויה מ"פלאפל אוסלו" בעיקר חיובית גם בזכות הרלוונטיות של הספר. בן דוד שופך אור נוסף על הניגודים הפוליטיים, החברתיים והעדתיים שמניעים את מדינת ישראל. מעבר לכך, הוא מעניק מידע אמין, ובימים אלה גם יקר ערך, על התרבות הנורבגית, שהאלימות שהתפרצה בה הסיטה אליה את הזרקורים בשבועות האחרונים. עם זאת, ההתעקשות על המסע למזרח ועוד מספר לא גדול של חלקים מתים בספר מעט גורעים ממנו. בסך הכל, הפלאפל הזה יצא טוב, גם אם חסר לו קצת חריף.
פלאפל אוסלו / אמיר בן דוד, הוצאת חרגול/עם עובד, 323 עמודים
האזינו לשיר הנושא לספר שהקליטו אבטיפוס