רגע אחרי הנשימה העמוקה, המוזיקה ברקע והיד האוחזת במיקרופון, ידקלם לנצח כל בדרן "מה שלומכם היום", "איזה כיף לראות אתכם" וכמובן "אני כל כך שמח להיות פה". ספק אם הוא מאושר עד כדי כך, ספק אם שלומכם באמת בראש מעייניו - אבל זה השואו.
דודו דותן, שהיום מציינים עשור למותו, באמת שמח להיות שם. "במקצוע המשונה הזה, אם אתה לא שמח, אתה לא יכול לעשות אותו", הוא נשבע לקהל, "אתה יכול להיות עייף או עצבני, אבל כשאתה עולה על הבמה אתה שמח".
בימינו, אחרי פרוצדורת השמחה המזויפת הקהל מצפה ל"יש פה מישהו מבת ים?" הבלתי נמנע או בדיחה על עדה כזו או אחרת אבל בעבר הדאחקה הזאת פשוט לא הגיעה. לא בגלל שחסרו בקהל תושבי העיר או פרסים, אלא פשוט כי התכנית היתה כתובה והשעון תיקתק. יש מערכונים, שירים וחיקויים וצריך להספיק הכל.
"הבדרנים של פעם לא עשו טלוויזיה בכמויות כאלו", אומרת רבקה מיכאלי שהנחתה את תחרות הכשרונות בה התגלה דותן כשהיה בן 15. "הם היו צריכים להתאמץ כדי להיכנס לטלוויזיה אז הם הכשירו את עצמם לכל מיני דברים לא נשארו רק בדרנים או מנחים. כולם גם לקחו חלק בסדרות ותיאטרון מסחרי או רפרטוארי. היום יש ריאליטי. הקטעים יותר קצרים. הסבלנות יותר קטנה. חושבים שלוש פעמים לפני שהולכים להצגת יחיד של בדרן שיספר לך בדיחות".
ברוח דומה, טוען מני פאר כי "היום צריך קצת כאסח כדי להיות קיים בכלל". אבל בחיקויים כמו של שושנה דמארי או יפה ירקוני, דותן נעדר כאסח. "אצל דודו, גם לדמויות שהוא בנה היתה לו התייחסות כמעט ברכטיאנית אך עם זאת מלאת חמלה", סיפר פאר. לדבריו, "בניכור הוא היה חש את כל הדודות או הסדרנים שהוא גילם. ודאי בגלל שבלוח החיים שלו היו חרוטות עמוק הרבה טראומות. מהילדות הקשה בחיפה ודימונה ועד השנים האחרונות בהן ליווה את בנו יוני שחלה בסרטן - וכל זה לצד המאבק היום יומי של כל בדרן ישראלי".
אם הווידאו הרג את כוכב הרדיו, אז למה לחסוך עוד קליע על דמות הבדרן הישראלי של פעם? להיעלמות תכניות האירוח בטח היה חלק בעניין, ויש שיגידו שסוף המונופול האשכנזי על הבידור תרם גם הוא. מיכאלי לא בהכרח מסכימה. "דודו לא היה אשכנזי", היא אומרת. "הוא היה יווני עם עוד משהו מעורב. אני גם מעורבת - חצי גאורגית וחצי ילידת הארץ. דווקא בבידור היינו משקפים את ארץ ישראל כולה ברמה כזו או אחרת".
בדור של דותן, כמעט כל בדרן, אשכנזי או מזרחי היה מספר בדיחה, מזמר איזה שיר, מבצע מערכון שכתב בעצמו ולקינוח דופק חיקוי קטן. או במילותיה של ציפי שביט: "זה כמו בונבוניירה עם המון שוקולדים. יש מריר ומרציפן וחלב ופרלינים וגם לבן, ולדודינק'ה היה את הכל. בזה באמת הוא היה מיוחד". כיום נראה כי דמות הבדרן הזאת נעלמה, נשכחה, או לפחות השתנתה. "אני לא בטוחה שזה נגמר. זה קצת שונה אבל דומה", מספרת שביט, "היום מתחילים באיזה שפיץ וזה הולך ומתרחב: אתה הולך ל'כוכב נולד', 'צחוק מעבודה' או 'ארץ נהדרת' ובתכנית אחת משיג מה שהיינו צריכים לעבור את הארץ בשבילו לאורכה ולרוחבה ממערכון לבדיחה, מתיאטרון למועדון לילה, ובסוף אולי היינו מגיעים לשפיץ".
שביט נהגה לשוחח בטלפון כל בוקר בשש עם דותן עד שהיו "מסיימים את השיחה כאילו מילאו לנו את התחת בהליום". הנושאים שעלו לעיתים קרובות בשיחות היו ההתמכרות לצחוק הקהל, המוכנות לקפוץ בנג'י מעזריאלי בשביל בדיחה טובה ואותו אדם בקהל שמתעקש לא לצחוק. תמונת רנטגן ממוחו של כל בדרן שפועל גם היום? כנראה. אבל אם אצל דותן "לא צוחקים ולא מעליבים אף אחד, ואם מדברים על סקס, השמנה או בני זוג זה רק שלך ולא של אף אחד אחר" (לפחות לפי ציפי שביט), על בימת הסטנדאפ של ימינו, כשמישהו בקהל מתעקש לא לצחוק, כמה ירידות על חשבונו יראו לו מי הבוס.
"במעט מאוד תחומים היית צריך להיות כאסח בעבר והיום אתה צריך להיות נעים יותר", מסביר מודי בר און, "ביחס להיום, הרוק הכבד של הסבנטיז היה קליל. היום אתה יכול לשמוע אותו ולשאול 'איפה הבס? התופים? איפה הדיסטורשן?'. פעם היה יותר עדין, אבל גם יותר אותנטי. אותו דבר עם הבידור".
ואולם, מסייג בר און, השוני הוא רק בסגנון: "דודו דותן היה יציר הדור של פעם, שמסלולו עבר דרך הלהקה הצבאית ואולמות הבידור, אולי גם דרך תנועת הנוער. היום המצחיקן של החבר'ה מקבל מסלולי הכשרה קצת שונים - הוא מתחיל במועדון הסטנדאפ. הוא מופיע מול אותם החיילים שהוא היה מופיע מולם בלהקה הצבאית הנוסטלגית, רק שהם יצאו הביתה אז הם בהכרח גם פחות ממורמרים".
אז מה בכל זאת מייחד את דודו דותן? לפי בר און, הצד הרך שלו. "היה בו את המשהו הספק נשי, קצת. הוא הסתדר ממש יפה עם חיקויי נשים. קצת כמו טל פרידמן של היום". לדבריו, "היה בו משהו שייתכן שבעידננו היה נשאר לצידו ומוליך אותו יותר רחוק. למרות ששוב, באמת האמיתית של הקומדיה, שהיא 'חלטורה לעובדי אגד במלון בים המלח' - שייקה אופיר, דודו דותן ושלום אסייג זה אותו דבר. מספרים את אותה הבדיחה שמנסה להצחיק את הקהל הקשה".