בחודש האחרון, "העזרה" הוא שיחת היום בתעשיית הקולנוע האמריקאית. הסיבה לכך היא שהעיבוד הקולנועי לספר של קתרין סטוקט, רומן שהיה הצלחה ענקית כשלעצמו, צועד כמעט כל הזמן הזה בראש טבלת שוברי הקופות ומקדים בכך סרטים מושקעים ועתירי כוכבים ואפקטים בהרבה.
יתרה מזאת, הסיפור על הצעירה הלבנה (אמה סטון) שמסייעת למאבק למען שחרור השחורים בדרום האמריקאי הגזעני של שנות השישים השכיל לרשום הישג נוסף הוא מצליח באותה מידה בלוס אנג'לס ובמיסיסיפי, בקרב אינטלקטואליות מניו יורק ודודות מאלבמה. קשה לזכור מתי בפעם האחרונה איזשהו להיט גייס כזו פופולריות מחוף לחוף.
אך כרגיל, מוצר תרבותי שזוכה באהדה כה גדולה מושך אש גבוהה לא פחות. וכך, מרגע יציאתו כבר נשמעו שלל טרוניות באשר ל"העזרה". קודם כל, אומרים כי הוא מצליח בגלל המסרים הפופוליסטיים שלו ולא בשל רמתו האמנותית. נוסף לכך, גורסים גם כי האמירות שלו הן אנטי-גזעניות מעל פני השטח, אך למעשה טומנות בחובן שלל דעות קדומות נגד השחורים ובעד הלבנים. בסוף השבוע האחרון, לאחר כל הרעש שחולל באמריקה, הגיע הסרט גם לישראל, מה שמאפשר לבחון את הטענות הללו.
האם גם סרטים קודמים על הנושא עוררו טענות שכאלה?
אם כך, מתברר כי הביקורת על הצד האידיאולוגי של הסרט מתקשרת גם לזו על איכות עשייתו. הסיבה לכך היא ש"העזרה" מתגלה כאחד מאותם סרטים שבהם היוצרים חשבו יותר על מה שהם רוצים להגיד, ופחות על הדרך שבה יעשו כך.
אפשר אולי היה לקבל זאת אם הדרמה היתה נעשית בלהט ובזמן אמת, אך כיוון שהיא הופקה בניחותא ובפרספקטיבה כל כך גדולה של זמן, רק טבעי היה לצפות כי התוצאה תהיה מלוטשת ומחושבת יותר.
תחת זאת, "העזרה" מתגלה כסרט גולמי ולא מעובד. הדוגמה הראשונה לכך היא שהתסריט שלו ארוך מדי, כך שהוא מתפרש שלא לצורך על 140 דקות מייגעות למדי. חמור מכך, הבמאי טייט טיילור אינו מצליח לשמור על קצב נכון, כך שהתחושה היא שהדרמה נמרחת ונסחבת.
חוסר הניסיון של טיילור, שזו עבודתו הראשונה כבמאי של סרט קולנוע, מורגש גם במימדים אחרים. כך, למשל, נדמה כי עיצוב מרבית הגיבורים נעשה במשיכות מכחול חזקות מדי. הדבר בולט במיוחד במקרה של הילי (ברייס דאלאס הווארד), הסנובית העשירה שמתעמרת במשרתותיה האפרו-אמריקאיות.
המטרונית הזו אמורה לסמל את הכוחניות החשוכה והמתנשאת של המעמד השליט בזמנו, ולכן יש לה חשיבות רבה בהבנת הנסיבות התקופתיות. אך טיילור מעצב אותה בצורה כה מוקצנת ומוגזמת, עד שהיא הופכת לקריקטורה. דבר זה מפחית מן האמינות שלה ובעיקר מן האמונה של הצופים שבאמת היו נשים כמוה, מה שמוציא את העוקץ מדמותה.
העובדה שטיילור התנסה בעיקר כשחקן בטלוויזיה באה לידי ביטוי גם בהיבט החזותי. וכך, השימוש של הסרט בצבעים ועיצוב התפאורה והתלבושות שלו נעשים בצורה שגרתית, דלה בהשראה ואף מעט מרושלת. כתוצאה מכך, הוא נראה כמעין חיקוי חיוור של "מד מן", שלא לומר אפילו כפארודיה על הדרך שבה נוהגת הוליווד להעלות באוב את שנות השישים.
נוסף לכך, גם אם בוחנים את הניואנסים הדקים יותר, מגלים כי יש בסרט חריקות צורמות. כך, למשל, הוא מציג מעשייה לא מצחיקה במיוחד ואף גועלית למדי על מעשה קונדס שמערבב בין אוכל והפרשות גופניות, ובמקום פשוט להניח לה, מתעקש לספר אותה שוב ושוב. למרות הרמה הירודה של הסיפור הזה, הוא גם בוחר להפוך אותו לתפנית עלילתית מהותית, מה שרק מעיד על חולשת התסריט כולו.
אך למרות כל זה, בכל זאת אפשר לעקוב אחר "העזרה" בעניין, ויש לו גם עוצמה רגשית מסוימת. הסיבה הראשונה לכך היא שאמה סטון מתגלה כאחת מאותן שחקניות נדירות שמצליחות לשמור על שליטה מלאה בנעשה בלי קשר למה שקורה סביבן, והיא טוענת את הגיבורה בכריזמה סוחפת ומעוררת הזדהות.
נוסף לכך, גם אם זה קורה באופן מגושם, הרי ש"העזרה" בכל זאת מצליח לתת מבט מקורי בתקופה ולהציג בפנינו סיפור שטרם סופר. הוא אמנם מאכיל אותנו בכפית ועוד בכפית גדושה מדי, אבל בסיכומו של דבר, המנה שלו מחליקה בגרון.
דבר זה מוביל אותנו לחזית השנייה שנפתחה נגד הסרט, וזו הטענה ש"העזרה" למעשה מחבק חיבוק דוב את מאבקם של השחורים למען שיוויון זכויות. גם כאן, האמת היא שהוא ראוי לקלס אך גם לשבח.
מצד אחד אפשר לקבל את המחשבה כי "העזרה" התחבב על הקהל הלבן פשוט מפני שהוא מנקה את רגשות האשם ההיסטוריים שלהם. זאת, כמובן, כיוון שהסרט מתאר כיצד מקריבים גיבורים לבני-עור את עצמם למען מלחמתם של השחורים.
אך מצד אחר, יש לזכור כי הסרט טורח להדגיש כי גם בשיאו של המאבק למען זכויות האזרח, רבים מן הלבנים נותרו גזעניים כשם שתמיד היו. בסיכומו של דבר, הדרמה מקפידה להמחיש את מגבלות התרומה הלבנה למאבק, כך שאי אפשר לומר כי היא פשטנית מבחינה היסטורית.
כמו כן, יש האומרים כי "העזרה" מאשש דעות קדומות של הציבור הלבן מפני שהוא מעצב את הדמויות השחורות שבו באופן סטריאוטיפי, נלעג וצעקני. אולי הדמויות באמת מעוצבות כך, אך אין למהר להסיק כי הדבר נגרם כתוצאה מכך שלהיט זה נכתב ובוים בידי לבנים. לפני שמגיעים למסקנה זו, כדאי להעיף רגע מבט בסרטי הבורקס של היוצר העכשווי האהוב על הקהל האפרו-אמריקאי, טיילר פרי (שלא היה לו שום קשר לדרמה זו, כמובן).
אם בוחנים את הלהיטים של פרי, מתגלה כי דווקא הוא, שחור העור, נוהג לעצב את הדמויות האפרו-אמריקאיות בדיוק כפי שטיילור הלבן עושה זאת. דבר זה מלמד אותנו כי גיבורים של מלודרמות הוליוודיות המוניות נוטים להתנהל בצורה צעקנית, בלי קשר לצבע העור שלהן או של יוצריהן. בסרט זה הכל אולי מוגזם וחסר רגישות במיוחד, אבל עדיין אין בכך כדי להעיד שהכוונות של מישהו פה היו רעות במודע או שלא במודע.
אז בסיכומו של דבר, האם הרמה האמנותית של "העזרה" מצדיקה את הצלחתו הקופתית והאם הסרט עומד ביומרותיו האידיאליסטיות? ובכן, לאף אחת מהשאלות הללו אין תשובה מובהקת, והאמת נמצאת איפשהו באמצע. זה קצת מתסכל, אבל זה בעצם רק טבעי הרי אין כמו יצירה על הנושא המסוים הזה כדי להוכיח לנו שוב כי המציאות אינה צבועה בשחור ובלבן.
איפה ומתי רואים את "העזרה"?