סהרורית אחותך

"המילה האחרונה" בגלי צה"ל, בגירסת הצמד אורי אורבך ואברי גלעד, הפכה בחודשים האחרונים למסכת קירוב לבבות. הרעיון המקורי של התוכנית (הלקוח מתוכנית רדיו אמריקאית והושק כאן לראשונה עם עירית לינור) הוא להפגיש בין ימני לשמאלני, שיתווכחו קצת על ענייני דיומא וייצרו עימות רדיופוני. ידוע כבר שצעקות וויכוחים קולניים מעלים את הרייטינג, אבל מה לעשות שבמקרה הנוכחי אין בכלל מחלוקת. כבר מזמן לא נשמעה תמימות דעים חמה כל כך בין איש ימין לבין מי שמחשיב עצמו כ"שמאלני". שניהם שונאים את ערפאת, שניהם משמיצים את הפגנת השמאל נגד הכיבוש (ההיא עם הסרבנים), ואברי אף מוסיף שהשמאל שהיה שם הוא "לא רלוונטי וסהרורי" - מחנה שפעם הוא השתייך אליו, והיום כבר לא.
מחמם את הלב ממש.

זה נפלא שיש סוף-סוף תוכנית רדיו בלי צעקות, חבל רק שאין ויכוח. כמעט בכל דיון בנושאים מדיניים-בטחוניים המילה האחרונה היא של אורי אורבך. אחרי עימות קצר ורפה, ככה, לצאת ידי חובה, מגיעים המהומי ההסכמה מצד אברי, ועוברים בנחת ובנועם לאייטם הבא.

הדוגמה הקטנה של אברי גלעד ואורי אורבך מעלה כמה שאלות. אם אברי אכן מייצג את מחנה השמאל, מה זה אומר על השמאל בארץ? האם אברי פשוט מתעצל ומתקפל, או שדעותיו התקרבו ימינה? האם הקונצנזוס מחבר ביניהם, או שאורי אורבך שולט בחומר ומתווכח יותר טוב? האם אברי מייצג בכלל את "השמאל", או שצריך להביא לאורי פרטנר מהמחנה הנגדי, שיחזיר לו פייט ראוי? ואם יש שמאל אחר, האם הוא "סהרורי" עד כדי כך שאין לו מקום בתוכנית רדיו של תחנה צבאית?

ואולי צריך פשוט לשמוח. החלום הגדול הושג. הלבבות התקרבו. אין פטנט מוצלח יותר ממלחמה לאיחוי הקרע בעם. כמו שאומר פתגם ערבי עתיק: "אני ואחי נגד בן-דודי, ואני ובן-דודי נגד הזר".