הוצאות מחודשות הן כמעט תמיד עסק טוב. זה טוב גם אם האמן לא הכי מרוצה מכך שמוציאים לו את האלבום הראשון מהנפתלין, כפי שקרה לאחרונה כשאילן בן שחר נבר מספיק עמוק וחזר עם אלבום הבכורה הקלאסי והבלתי ניתן להשגה של צביקה פיק. אבל ברור שזה טוב אף יותר אם האמן עצמו שמח להוציא מחדש את חומריו הישנים. וזה הכי טוב, שכחנו להגיד, כשהחומרים יוצאים מחדש כאלבום שלם ומקורי, אולי עם מאה גרם בונוסים, ולא במסגרת איזה אוסף מחטיא.
ליד "בציר טוב", אלבום שירי יונה וולך של אילן וירצברג ושמעון גלבץ, כותבים כמעט תמיד "קלאסיקה ישראלית של שנות השמונים". "בציר טוב" יוצא כעת בהוצאה מחודשת באן.אמ.סי, 20 שנה אחרי שראה אור לראשונה. לדעתי מדובר באלבום עם ירידות ועליות. מכיוון שלא אני החלטתי שהוא קלאסי, אני יכול להגיד שלמעט כמה שירים (כ-45 אחוז), די קשה לי להתחבר ללחנים, ולמרות זאת העיבודים איכשהו מחזיקים אותי מעוניין. מעל הכל, כנראה, זה משמח שב"בציר טוב" נוצר חיץ ברור בין וירצברג של אינספור הלחנים והעיבודים לפסטיבלי הילדים למיניהם, לבין וירצברג של וירצברג, של ההפקה העמוקה וגיטרות-הגאולה-העצמית שלו.
אבל עדיין, קשה לי לא מעט עם האלבום. ראשית, קשה לי לעתים לנתק את שיריה של וולך מסביבתם המקורית ולחברם ללחנים המסוימים שהעניקו להם וירצברג/גלבץ (מצד שני, את מה שעשה להם ערן צור אהבתי). שנית, השנה היא להזכירכם 1982, ובמקרה של "בציר טוב", הרי"ש המתגלגלת פשוט מככבת בענק והורסת אותי. אני כמעט ולא מצליח לקבל את זה בצורה רגועה או מתחשבת. העניין הוא שכנראה בתקופת 1982 זה היה נשמע רע מתמיד הקטע הזה, של הרי"ש. בסופו של דבר זה כאילו שוירצברג שר דומה מדי לנורית גלרון, וששמעון גלבץ נשמע כמו חנן יובל. אותי זה קצת מפחיד, אבל בכל זאת, בציר טוב.
45 אחוז בוז'ולה, 55 אחוז יין פטישים
20.2.2002 / 10:12