כולם מכירים את הטקס: אוטו משפחתי ביום העצמאות, פקק מסורתי בהלוך, פקק מסורתי בחזור והאצבע מחפשת ברדיו את התחנה שמשדרת דבר אחד: מערכונים של הגשש החיוור. אתה מקווה ליפול על משהו קצת פחות מוכר ושחוק, אבל גם אם תשמע בפעם המיליון את "היה מנוע?" אתה יודע שתסתכל במראה לעבר הילדים שלך או ימינה לאישה והיא אליך בחזרה ותצחקו בקול.
אריק איינשטיין הוא אייקון תרבותי לא פחות חשוב
מודי בר-און: קונצנזוס מסוג אחר
עוד אישים ותופעות בפרוייקט המיוחד של וואלה!: קונצנזוס ישראלי
הגשש החיוור (שייקה לוי, גברי בנאי וישראל פוליאקוב ז"ל), זוכי פרס ישראל, הם יותר מ"תמצית הישראליות" או כל סופרלטיב אחר שנקשר בפעילותם הענפה; באופן נדיר למדי בתולדות הבידור הישראלי, המותג שהורכב משלושה אנשים מפורסמים וסוערים נותר נקי תוך שהוא שורד את החיכוך המסוכן בפוליטיקה, את המעבר של עולם הבידור לעידן הכסף וכמובן את העובדה ששלושת חבריה הם אנשים שונים בתכלית. מלכתחילה, הסיבה שהגשש החיוור הצליחו להיטמע בלבבות ככותל מערבי בעולם הבידור היא השילוב המפעים בין הגבוה, כמו הכתיבה של ניסים אלוני ויוסי בנאי עם הנמוך ההומור העממי והעדתי, שהותכו לכדי מוצר שלם ונטול כל מאמץ. לא היה עוד הרכב או אפילו תוכנית טלוויזיה שהצליחה לדגדג את אותו שילוב, מ"זהו זה" ועד "ארץ נהדרת". כולן ניסו, כולן נפלו בשלב הצ'ופצ'יק של הקומקום. המקום היחיד בו ניתן היה לראות קהל כל כך הטרוגני מבחינת עדות ומעמדות הוא בית הכנסת בערב יום הכיפורים.
בשנים האחרונות, עידן הדיגיטציה של עולם התרבות והמעבר מקלטות ותקליטים שרוטים למארזים מפוארים ומהדורות חדשות, מבחן הזמן לוחץ על הגשש החיוור. מתגנב החשש שקם דור בישראל ויקום עוד אחד אחריו שלא יבין מדוע הכינוי "נשרק'ה" מסוגל לעוות מכאבי צחוק אנשים מבוגרים ומיהו אותו קלרשו שעצם אזכור שמו מהווה אבן דרך בחיינו כאן. עתה, ערב שנת תשע"ב, הגשש החיוור עדיין יושבים היטב בלב הקונצנזוס הישראלי. שמירתם באותו מקום הוא מבחנם של סוכני התרבות בישראל ושכל מי שרוצה להבטיח שגורלם לא יהיה כשל יוצרים אחרים שנשתכחו מלב בחסות קמטי הזמן. היום בו לא ניתן יהיה לשמוע את כ הגשש החיוור בתחנות הרדיו ביום העצמאות יהיה היום שבו נדע שהיה המנוע ואיננו.
הכי אהבנו: מערכון "שירים ושערים" שניפק כל כך הרבה פנינים מיתולוגיות
הכי לא אהבנו: "הקרב על הוועד" היה סרט ממש רע