פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "פינה" - מחווה של במאי מאוהב שמפספס את מהות מושא הערצתו

      "פינה", של וים ונדרס הוא מחוות מעריץ, המנסה להחיות את מלכת המחול המנוחה פינה באוש אלא שפולחן האישיות מפספס את המהות שלה

      "פינה" מאת וים ונדרס, הוא סרט במצב מאוהב. ב"פינה" - סרט בתלת מימד על הכוריאוגרפית הגרמניה פינה באוש שהלכה לעולמה בשנת 2009 - הוא נצמד חזק למושא שלו: באוש מופיעה כאורקל עבור הרקדנים שלה - "פינה ראתה בי את מה שלא ראיתי בעצמי" - וכהתגלמות באובייקט עבורו, כשהוא שוזר קטעים מיצירותיה לכל אורכו.

      ונדרס מתחיל, כמו מעריץ טוב, לא בדוקו-ראשים-מדברים או במצלמה ש"מקרבת אותנו לרקדנים", אלא בסימולציה של תיאטרון - בתנאי המינימום של פעולתה של באוש - שם הוא מחייה את יצירותיה. הוא מתחיל ביצירת מחול שמרוחקת מאיתנו פעם על ידי במה ופעם על ידי מצלמה, ומכריז כך על היותו לא סרט אלא מחול במעלה שנייה, פינה באוש מדברת מגרונו של וים ונדרס.

      באוש מופיעה בפריים הראשון של "פינה" - בסרט שבתיאטרון שבסרט, רחוקה מאיתנו במעלה שלישית. בנקודה זו ונדרס הופך למיסטיקן שהיה רוצה להיות, התלת מימד אינו אביזר יותר אלא פעולה קולנועית ובאוש מתקרבת לרמת הייצוג הראויה לה - קולנוע - אבל ונדרס נסוג מיד ומקיים את פולחן שלושת המימדים של "פינה" - האדם, היצירה והפילוסופיה.

      הסרט פינה (יח"צ)
      אצל וינדרס, כשלא רוקדים חדלים מלהיות, אצל באוש חדלים להיות בזמן שרוקדים. מתוך "פינה"

      סרט שהיה מציג פעולה חיידקית היה יכול להיות יצירה קולנועית משכנעת יותר על באוש - אלגוריה להתפרקות האנושית שקורית ממילא ביצירותיה. אלא שהוליווד מחכה לונדרס, והקהל תובע את הליטרה: עסקינן לא בווידאו-דאנס אלא במחול-תיאטרון, בפולחן מנהיג ולא בדיאלוג קולנועי. היומרה המיסטיקנית שלו מצליחה לעשות משהו אחר - הוא נמלט מהמלכודת המסחרית של התלת ומעמיד סרט שבו הוא חלל וירטואלי שמתרחק ממנו, שבו באוש חיה ומדברת.

      באוש היא הכוריאוגרפית האחרונה ששאלה את שאלת המינימום של המחול: למה אנחנו רוקדים? בשאלה יש כבר תשובה - אנחנו רוקדים בשביל "אנחנו", בשביל לסמן צורת התקבצות. אם התכנים שבאוש ממלאה בהם את ה"אנחנו" הם תשוקה ותקשורת, אז הגוף הבאושי הבודד הוא תשוש, פסיבי, אוטיסטי ותועה. ונדרס פרץ עם הסרט במילים "לרקוד, לרקוד, אחרת אנחנו חדלים", כשלמעשה אצל באוש חדלים בזמן שרוקדים.

      הסרט פינה (יח"צ)
      מתוך ניסיון להקים משהו לחיים, פספס את המוות שאורב במחול של פינה באוש. מתוך "פינה"

      ההפיכה של באוש למחשבה על סופיות היתה יכולה להיות הצורה הטובה ביותר להחיות אותה - אבל ונדרס, חבר אוהב, נשאר נאמן לדיבור החי, לנראות ולנפח. נאמנות אמיתית תהיה להעלים את דמויותיה מהחללים הציבוריים שיצא לצלם בהם, לתת להן להפוך לאבנים, לפתוח את המימד השלישי עם ריק ולהסתלק מהאופציה של תלת מימד, ו-ונדרס עושה זאת בחלק מהזמן - דמויות נעלמות מהבמה בפעלולי מצלמה ורקדנים יוצאים מהפריים - אבל הכל נשאר ברמת הייצוג הנאמן במקום התמודדות עם דבר לא פתור.

      "פינה" רוצה להקים משהו לחיים, אבל מקים את החיים. יותר מדי רקדנים לשעבר יוצאים בסרט ריאקציונרים ומצגת התמונות של ונדרס לוקחת מבאוש את המיסטיות שלה ("פינה רואה דרכי"). באוש היא ייצוג מחשבה שקוראת לתרבות להגדיר את האנושי כמה שמת לבד, אבל הרגע שבו המחשבה הזו נעשית לא קוהרנטית הוא כשרואים שהתנועה שלה מושפעת מכוחות חיצוניים - הרקדן לא מטפס על ההר אלא ההר קורא לו - ולכן המוות שאורב לדמויותיה אינו פרטי אלא יצירתי. לאהוב את באוש, לחשוב מעבר למחשבת הסופיות שלה, היא מחויבות ראשונה של כל יוצר שמתמודד עמה.

      הסרט פינה (יח"צ)
      נדרשת כאן דה מיסטיפיקציה של הפרסונה. מתוך "פינה"

      סרטו של ונדרס אינו פוסט באושי. הפעולה שלו - אהבה - רק מתחילה בו: ונדרס מציג תיאטרון כמינימום התרחשות, מצטט את המיסטיקה הבאושית ומאוהב בפרסונה המדברת. המהלך האולטימטיבי שלו - יצירת סרט בתוך סרט - לא מתמצה. למצות אותו יהיה לעמוד על התנאים הזמניים והמרחביים שלו ולתת דין וחשבון קולנועי על קיום בתוכו. השלב הזה דורש דה-מיסטיפיקציה של הפרסונה ושל דיבור עם המת: קולנוע עם מחול ולא וים עם פינה.

      איפה ומתי רואים את "פינה"?