אמנם כל ז'אנר פועל לפי תבניות שחוקות, אבל במקרה של סרטי העוקץ הדבר מורגש במיוחד. וכך, לא משנה אם זה "השוד המושלם", "השוד המתוחכם" או "השוד המלוטש", כמעט כל מוצר שראינו בסוגה זו הציג אותה עלילה: כמה חברים שודדים יחדיו בנק/תכשיט, ומיד בסיום המבצע אחד מהם מוליך שולל את האחר ובורח לבדו עם השלל. אז בונה חברו הנבגד מהלך מורכב כדי להפיל אותו בחזרה בפח גדול עוד יותר, ובסיכומו של דבר מצליח בכך כמובן.
בתקופה תמימה יותר, היה מקום בקולנוע גם לגלופות כה שחוקות. אך בעידן כה אירוני ומודע לעצמו, לא היה סיכוי לז'אנר שמהלכיו כל כך צפויים. בהתאם לזאת, אמנם עוד מפיקים סרטי עוקץ, אבל רובם פוסחים על המסך הגדול והולכים ישירות לזה הקטן.
כזה היה גם דינו של "Setup" (איזה שם מקורי!). אף שמככב בו צוות מרשים באמת של שחקנים, ובהם ברוס וויליס, ריאן פיליפה ו-50 סנט, המיאוס חרץ את גורלו לגניזה בו. בהתאם לזאת, לפני כמה ימים הוא התגלגל חם מהתנור לספריות הבלו-ריי והדי.וי.די ברחבי העולם. הצפייה בו מגלה שאולי לא הפסדנו כלום מכך שלא היה באולמות, אבל לפחות בחיק הבית אפשר לשאוב ממנו הנאה.
ההנאה אינה נובעת חלילה משמץ של מקוריות. למעשה, הסרט מציג את הסיפור הנדוש ביותר שאפשר להעלות על הדעת: ריאן פיליפה ו-50 סנט יוצאים למבצע, פיליפה דופק את 50 סנט, 50 סנט דופק את פיליפה בחזרה. אך צפויה ככל שתהיה השתלשלות הדברים הזו, "Setup" מציג אותה בצורה שמחזיקה את הצופים.
בראש ובראשונה, זה קורה הודות לעבודתם הטובה של השחקנים. פיליפה ו-50 סנט מתעלמים מכך שהם מגלמים דמויות שראינו לא פעם, ומשקיעים את כל מה שיש להם. זה לא מעט, כך שהגיבורים טעונים בעוצמה.
ביניהם עומד וויליס, המגלם את המאפיונר האכזר שמסבך עוד יותר את תרגיל העוקץ. זוהי דמות קריקטורית לחלוטין, והוא מודע לכך ובהתאם מתייחס אליה בצורה משועשעת. הדבר מאפשר לכוכב הוותיק להוכיח שוב כי הוא קומיקאי לא פחות טוב מאשר שחקן אקשן. כתוצאה מכל זה, במקום שנצחק על הדמות, אנחנו צוחקים יחד איתה.
בכלל, "Set Up" מתאפיין במידה בריאה של חוש הומור, כולל כמה סצינות מקבריות להפליא, ובראשן אחת שגורמת לאחד הגיבורים וככל הנראה גם לצופים לשקול להפסיק לאכול מזון טחון. בזכות ההומור המופגן הזה, הסרט מצליח לשכנע אותנו שהוא לא לוקח עצמו ברצינות יתרה.
הודות לכך, אפשר להתייחס בסלחנות לכל הקלישאות שיש בסרט, וגם קל יותר לקבל את העובדה שהוא סובל מכל הפגמים הרגילים של ז'אנר העוקץ: למשל העובדה שמהלכי העלילה מבלבלים או סתם מופרכים. אם הבמאי מייק גונתר היה דורש מאיתנו תשומת לב מלאה וגם גוזל מאיתנו מעל שלושים שקל, הדבר אולי היה מעורר תרעומת. אך כיוון שהוא מתיר לנו לקחת הכל בקלילות ועוד לעשות זאת מהספה, אין סיבה להתלונן.
הרי בסך הכל, "Setup" הוא כיף חיים. סצינות היריות והמרדפים ודאי אינן פורצות דרך, אבל הן מספקות את הסחורה ביעילות. נוסף לכך, גונתר משכיל לשמור בו על אנרגיות חיוביות ועל קצב נכון וסוחף.
לעתים הקצב הזה נדמה מעט מהיר: כך, למשל, נראה כי בגלל אורכו הקצר של הסרט (פחות משעה וחצי) והחופזה שבה הוא מתנהל, נשמטו ממנו עלילות שלמות. בין השאר, באופן חריג ביותר לקולנוע האמריקאי, אפילו אין לו עלילת משנה רומנטית של ממש.
כל זה גורע מן העוצמה הרגשית ומן הקוהרנטיות הסיפורית של "Setup", אבל זה לא באמת משנה אף אחד לא מצפה מסרט בפרופיל כה נמוך להותיר איזשהו חותם. הדבר היחיד שעליו לעשות הוא לבדר בזמן הצפייה, ואת זה הוא עושה לא רע.
וכך, בסיכומו של דבר, הימים היפים של יצירות בסדר הגודל של "העוקץ" אולי חלפו, אבל מי שיטרח לצפות ב"Setup" ישמח לגלות כי לא קנה חתול בשק.