פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מה ימנע מהסרט "אחותי היפה" להפוך להצלחה?

      "אחותי היפה" מחזיר את הקולנוע הישראלי לניינטיז במלודרמה יצרית על משפחה מרוקאית. אבל אפילו המשחק המשכנע לא מצליח להתגבר על הסגנון המקרטע

      "אחותי היפה" קורץ מחומרים שהם מתכון להצלחה קופתית בארץ. זוהי מלודרמה עזת יצרים, שמתרחשת בעיירת פיתוח ומעמידה במרכזה משפחה מרוקאית שורשית וחמה. יש בה קונפליקט משפחתי קורע לב, ואפילו קורטוב של מיסטיקה ופנטזיה, שגורם לסרט להראות לפעמים כאילו נוצר מתישהו בשנות ה-90, בימים של "שחור" ו"חולה אהבה בשיכון ג'".

      הדבר שבכל זאת עלול למנוע מ"אחותי היפה" להפוך לשלאגר הוא העובדה שהסרט מביא מהניינטיז לא רק את הנושאים שלו, אלא גם את הסגנון הקולנועי המלאכותי והכבד. זאת למרות אנשי המקצוע המשובחים שהוא מתהדר בהם (הצלם גיורא ביח מ"לבנון", מעצב הפסקול אלכס קלוד מ"בופור", המלחין אבי בללי מ"בטיפול"). הסגנון המקרטע של הסרט מונע ממנו ליצור על המסך מרקם אנושי משכנע, והופך אותו לחוויה קולנועית בעייתית למדי.

      תמונה מהסרט אחותי היפה (יח"צ)
      עולם של שדים, רוחות ואמונות טפלות. הגואל ואיבגי מתוך הסרט "אחותי היפה" (צילום: יח"צ)

      במרכז "אחותי היפה" עומדים יחסים טעונים בין שתי אחיות בעיירה פרובינציאלית בישראל העכשווית, שבה הזמן כאילו עצר מלכת. אחרי שמארי (ריימונד אמסלם) מתאהבת בדייג ערבי והולכת לגור איתו, ראמה אחותה הבכורה (אוולין הגואל) מנתקת איתה את היחסים. זאת למורת רוחו של בעלה רוברט (משה איבגי), שקצת מאוהב באחותה. הנידוי גורם למארי לפתח מחלה קשה, בעוד שראמה ורוברט שוקעים בעקבותיו לאיטם בעולם של שדים, רוחות ואמונות טפלות.

      במאי הסרט מרקו כרמל, יליד צרפת שעלה לארץ בשנות השבעים, התמקד בעיקר בבימוי מקצועי לטלוויזיה לפני שיצר לפני ארבע שנים את סרטו הראשון "הסודות של מישל". הסרט ההוא לא הותיר אמנם רושם רב בקופות או אצל המבקרים, אך הצליח לקבל מועמדות מפתיעה לפרס אופיר לסרט הטוב ביותר. גם "אחותי היפה" ממשיך את הרומן של כרמל עם חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע, עם לא פחות מ-11 מועמדויות לפרס השנה.

      מתוך הסרט "אחותי היפה" (יח"צ)
      הדמויות מתקשות לעורר אמון בדילמות שלהן. אמסלם מתוך הסרט "אחותי היפה" (צילום: יח"צ)

      כנראה שיש משהו בסרטים של כרמל שקשה לא להעריך. יש משהו נכון בהתעקשות שלו ללכת לפריפריה, לעולמות שנדמה כאילו קפאו בזמן במשך עשרות שנים, לדמויות העממיות והפולקלוריסטיות. בשנות השישים והשבעים הקולנוע הישראלי התפקע מהדמויות האלו, בזכות מנחם גולן ובועז דוידזון, שהביאו באמצעותן מיליוני צופים לבתי הקולנוע. אחר כך הגיע דור חדש של קולנוענים שהעדיפו להדחיק את הפולקלור של מדינת המהגרים מהקולנוע שלה. ועדיין, כאילו דווקא, רוב הסרטים הישראליים שהצליחו באמת בשנים האחרונות היו כאלה שהתחברו למורשת סרטי הבורקס העממיים. ראו מקרה "חתונה מאוחרת", "סוף העולם שמאלה", "שבעה", "פעם הייתי" ועוד.

      הסימפטיה הבסיסית למה שמרקו כרמל מנסה לעשות בסרט, וגם ההערכה לבחירה שלו להזריק לריאליזם הישראלי מימד נדיר של פנטזיה, מעוררת צער על כך שלא באמת הצליח להפיח בחומרים האלה חיים. הדמויות שלו נותרות כתובות מדי, לרוב מרתיעות בעולמן החד מימדי ונטול שאר הרוח, מתקשות לעורר אמון בדילמות שלהן. גם העולם הפיזי שמקיף את הדמויות נראה לרוב מפוברק ושטוח. הנחמות הקטנות של "אחותי היפה" מגיעות בעיקר מכיוון המשחק, עם נוכחות כריזמטית כתמיד של משה איבגי, אוולין הגואל וריימונד אמסלם בתפקידים הראשיים. לא בטוח שזה מספיק כדי להפוך את הסרט להצלחה.

      אהבתם את הסרט? דברו על זה בפייסבוק שלנו