הוא עבד על זה קשה, אבל הנבואה של The Game הגשימה את עצמה. חייבים לאהוב או לשנוא, אין באמצע. זה מקום חזק כשאתה ראפר מהווסט קוסט, ניימדרופר בחסד עליון, סובל מתסביך אב שגם ז'אק לאקאן בעצמו היה מתקשה להתמודד איתו ומסתכסך סדרתי. אבל לגיים, לבטח לא אחד כזה שיימצא ברשימת עשרת הראפרים הטובים כיום, יש משהו חמקמק שמצליח לשמור אותו חי חרף היותו קוריוז של טריק אחד הוא באמת סובל. וסבל, כידוע להרבה טובים ובכיינים מהז'אנר הטורקי, הוא האבא של הנשמה.
גיים באמת מאמין לשטויות שהוא אומר, משהו כמו אבי ביטר, רק בלי הכיוון אחר, של מכנסי חאקי נמוכים, קעקועי פרצוף, קאדילק פתוחה וקסטה של NWA בפול ווליום. אז לאחר שהסתכסך עם המנטור, ד"ר דרה, מי שהיה לו לא רק אבא אלא לפעמים גם אמא, פתח חזית עם ג'י יוניט, חבורת הפרזיטים על גבו הרחב של 50 סנט, הוציא שני אלבומים (האחרון שבהם בינוני מאד), גיים משלים מעגל וחוזר הבייתה. סובל, בטח שסובל.
"The R.E.D Album", חרף אורכו הבלתי נסלח, הוא בומבה של אלבום. היפ הופ כמו שהיפ הופ צריך להיות, לפאנים. ד"ר דרה, אחד עם לב ענק, זוג אוזניים בריאות וידיים שיודעות ללחוץ על הכפתורים הנכונים, קיבל חזרה את הבן הסורר, מי שלכלכך עליו באלבומו הקודם. יחד עם פארל וויליאמס, עוד אחד שיוצא מה עושים עם מוזיקה, הם הפיקו בפועל את האלבום וסידרו לגיים חתיכת מגרש לעשות בו את החארקות שהוא כ"כ אוהב לעשות כשיש לו מיקרופון ביד. את החלק הארי שסוחב את האלבום קדימה השניים הפקידו בידי צמד נערי זהב נוספים, Cool & Dre שהביאו כאן שלושה ביטים מהטובים שלהם, שמצליחים לכלוא את הסיפור המסוכסך של דה גיים ולתת לו נפח שמספיק לאלבום שלם.
"The City", הראשון שבחבורת הזהב באלבום יחד עם קנדריק לאמר (אל תפספסו את האלבום שהוציא השנה) הוא קלאסיקה מיידית, וללא ספק השיר שגיים דיבר עליו במשך שלושה אלבומים, אלא שהפעם הוא גם עושה אותו. Drug" Test" עם סנופ ודרה הוא שיר הפיוס הכי מסוכן שיצא השנה ופצצת מועדונים. ליל וויין, שמתארח בשיר, מככב גבוה בספרות שהוא מולך עליהם ומעיף את גיים למקומות שלא ידע איך להתחיל לדמיין אותם. "Martians vs Goblin", יחד עם טיילר, דה קריאטור מוציא את ליל וויין מלך עם פזמון רוצח, ו-"Red Nation" הוא המנון נצחון ערסי רב תעוזה. קשה שלא לאהוב את זה.
עקב מוגבלותו הידועה של המארח, כמעט בכל קטע ישנו אורח שאמור לאזן את שלושת הנושאים שגיים אוהב לשוחח עליהם - ד"ר דרה, כל הראפרים שהוציאו קלאסיקות והוא עצמו . דרייק, ביג בוי ו-E40 אכן עושים את זה, השאר (ויש יותר מדי כאלו) באו להוציא חשבונית וללכת. הוא עבד על זה קשה באולפן, זה ברור, אבל אם מישהו (ולא חסר אחד כה) היה אומר לו את המילה "לא" ליותר מפעם אחת, היה יוצא כאן אלבום בן 13 קטעים שבשקט היה נכנס לרשימת סיכום השנה. 20 קטעים זה יותר מדי אלא אם כן קוראים לך אנדרה 3000.
אבל כרגע, בסוף האלבום הזה, גיים הצליח בחלום חייו - לקעקע את עצמו כגיבור של המערב הפרוע. אמנם לא בקליבר של ענקים כמו NWA, ד"ר דרה, סנופ, טופאק, 2 שורט ו-E40 אבל ללא ספק כאחד אשר הרוויח את הזכות לעמוד בשורה אחת איתם ולא רק לכלול את השמות שלהם ביותר משורה אחת. והא סובל. בטח שסובל. נחכה לאלבום חמישי כדי לדעת כמה.
וגם: האלבום שאסור לכם לפספס
אדום הוא אולי צבע הבנדנה שגיים אוהב לשים על הצוואר שכהוא הולך לתפוס כוסיות, אבל "Black Up" של Shabazz Palaces הוא האלבום שהמפיקים שלו בטח שומעים. בלי ראיונות, שערוריות, מידע על חברי ההרכב או מחזור תהילת עבר, אך עם שני אי.פי'ז לא פחות ממעולים, Shabazz Palaces הוציאו לפני כחודשיים אלבום בכורה בלייבל המיתולוגי Sub Pop. באמת שקצרה היריעה לספר על המעללים המילולים והמוזיקליים של ישמעאל "באטרפליי" באטלר שעומד מאחורי השם הזה והיה גם שליש מ-Digable planets ההרכב ההיפ הופ שזרח ליותר מרגע אחד בניינטיז.
איך זה נשמע? קחו ג'אז סטייל סאן רה ארקסטרא (שיופיעו כאן בקרוב), מחשבה מתקדמת של משורר אבסטרקטי שמקבץ נדבות באיזה מטרופוליטן בכוכב מרוחק מכאן, ועדיין לא תצליחו לדמיין את כמות המוזיקה המרתקת שיש באלבום התובעני והמתגמל הזה. אל תתנו לסוד הכמוס הזה לחמוק לכם מבעד לאוזניים במבול האלבומים שמפרקים לכם את ההארד דיסק. מדובר בשקט בשקט באחד מאלבומי השנה ואחד מהרגעים האלו שכבר חששת שלא יגיעו בז'אנר הילדותי והמפונק שההיפ הופ הפך להיות. איך אמר פעם איש יקר שהכיר לי ערמות של Free Jazz: מיילס היה אוהב את זה. ובצדק.
האזינו לאלבום המלא של Shabazz Palaces
עוד אלבומי היפ הופ אהובים מהתקופה האחרונה? ספרו לנו בפייסבוק